"כאשר הבן שלנו עלה לכיתה א' שמעתי אותו עונה לילד ששאל איפה אמא שלך – 'אין לי אמא, יש לי שני אבות. בעצם יש לי רק אחד, כי האבא השני שלי נפטר'".
ליאור פרדקין (45) מרמת גן, אב לאדם (8) וסופיה (4), התאלמן לפני שנתיים מבן זוגו ניר, לאחר 14 שנות זוגיות. "זה תפס אותנו בתקופה שהיינו על גג העולם, בשיא הפריחה של הזוגיות והמשפחתיות שלנו", נזכר ליאור במלחמה העיקשת שניהל ניר במשך שנה בלוקמיה, סרטן הדם, שלקה בה.
"כל אחד מאיתנו עבד במשרה בכירה, טיילנו הרבה בחו"ל, הבאנו ביחד שני ילדים לעולם, ובדיוק קנינו דירה חדשה. אפשר להגיד שהגשמנו את החלום הישראלי.
"אבל ביום בהיר אחד ניר התחיל להרגיש לא טוב ובקופת חולים אמרו לו שזו שפעת. רק אחרי 10 ימים שהחום לא ירד הגענו לחדר מיון. מיד לאחר שחזרו בדיקות הדם, הוא אושפז בבידוד, ועוד באותו היום החל לקבל טיפולי כימותרפיה. באותו ערב נשבעתי שלא אתן למות, ושאעשה הכל כדי להציל אותו".
ליאור התגייס למשימה שהציב לעצמו ובדיוק כפי שניהל את כל הפרויקטים המשפחתיים ביד רמה עד אותו הרגע, כולל הבאת שני ילדים בהליכי פונדקאות בנפאל, פעל כך גם במהלך שנת המחלה של ניר.
"הקמתי קבוצת ווטסאפ עבור חברים ובני משפחה בשם – 'להציל את ניר' שבה העברתי טבלאות אקסל וביקשתי מכל החברים לשבץ את עצמם לכל המשימות שכלולות במצב כזה, כמו 'טיפול בילדים', 'בישולים', או 'תורנויות בבית חולים', ובאמת כל הסביבה שלנו התגייסה לעזור.
"הקמתי משרד בחדר של ניר בבית החולים, כולל שולחן ומדפסת, שממנו עבדתי מדי יום, ובין לבין גם התמכרתי לקריאת מאמרים מדעים על לוקמיה בניסיון להבין איך מנצחים את המחלה".
ניר נזקק לתרומת מוח עצם, ולאחר שלא נמצא תורם שמתאים לו, הפך ליאור עולמות כדי להכניס אותו לניסוי של ה-FDA בארה"ב, להשתלת דם טבורי במבוגרים. "ארזתי את הילדים ובמשך חצי שנה גרנו בבית החולים האוניברסיטאי במיניאפוליס, שבו עבר ניר טיפולים מייסרים והשתלה אכזרית.
"כעבור חצי שנה המערכת החיסונית של ניר החלה להתניע מחדש ושוחררנו הביתה. כשחזרנו לארץ בדיקות הדם שלו הצביעו על אופטימיות, וניר חזר לתפקד ולאכול, השיער שלו החל לצמוח, וחגגנו את הניצחון בנסיעה לשווייץ.
"אבל שבוע לפני שאדם, הבן הבכור שלנו עלה לכיתה א', ניר הצטנן, ובתוך ימים ספורים נהפך הצינון הזה לדלקת ריאות חריפה, שממנה הוא כבר לא הצליח לצאת. הריאות של ניר קרסו והוא נפטר בתוך שבועיים".
ליאור נותר לבד והבין שאין לו את "הפריבילגיה של להתחבא בחדר מתחת לשמיכת פוך. היה לי ברור שאני צריך להיות הנמר שמגן על הגורים שלי, מחזק אותם ונשאר חזק בשבילם".
הוא החל לארגן את החיים שלו ושל ילדיו מחדש, וכחלק מכך פעל למיצוי הזכויות שלו כאלמן מול הרשויות והגופים הפיננסיים. אבל בשלב הזה גילה כי מדובר בהליך ארוך ומייסר עבור אלמנים גאים, בגלל העדר ההכרה בנישואים החד מיניים בארץ, והאופי הייחודי של הזוגיות החד מינית.
חשדנות וחוסר אמון
"כאשר אחד מבני זוג להט"בים נפטר, בן הזוג הנותר נאלץ לרוב להתמודד עם חשדנות וחוסר אמון מצד הרשויות שמפקפקות אם אכן הייתה פה משפחה", אומרת עו"ד מיכל עדן, המתמחה בזכויות משפחות להט"ב (עם עו"ד עירא הדר).
"אני רואה אלמנים שבמקום להתאבל ולבכות נאלצים לגשת לבתי משפט, כדי להוכיח שהייתה להם זוגיות, ולקבל את הזכויות שמגיעות להם. גם בגופים הפיננסיים אני רואה הומופוביה ממוסדת, ואת הקשיים שהם מערימים. שאלות כמו 'איך הכרתם ובאיזה נסיבות?', הן שאלות שלא שואלים הטרוסקסואלים".
למרות שאין שוויון זכויות מלא בישראל, המדינה עברה כברת דרך ויש גופים שמכירים באלמנים הגאים. ליאור וניר הספיקו להסדיר את מעמדם כ"ידועים בציבור" בביטוח הלאומי ולרשום את הילדים ב"צו הורות", כלומר רישום ילדו הביולוגי של בן הזוג השני, ללא צורך בהליך אימוץ. שני הרישומים האלה, עזרו לליאור להסדיר את מעמדו החדש, ולמצות את זכויותיו הכלכליות כשנדרש לכך.
כבר בשנת 1996, לאחר מאבק משפטי של 5 שנים, הכיר צה"ל באדיר שטיינר כאלמן של קצין צה"ל, במהלך שהיווה תקדים עבור אלמנים גאים אחרים, שאיבדו את בני זוגם במהלך השירות הצבאי.
בשנת 2009 הכיר הביטוח הלאומי לראשונה באלמנה לסבית, אלה בר אילן, שהתאלמנה מבת זוגתה אחרי 22 שנות זוגיות, ואפשר לה לקבל קצבת שארים מהמדינה, למרות שהשתיים לא באו בברית הזוגיות.
ההישג שרשמה בר אילן בעזרת ארגון "משפחה חדשה" ועו"ד אירית רוזנבלום, משרת עד היום זוגות חד מיניים, שמבקשים הכרה כ"ידועים בציבור" במוסד.
"רוב האנשים לא חשים סכנה בחייהם ולא ממהרים להירשם בשום מקום, זו טעות", אומרת רוזנבלום. "אם בני זוג לא רשומים בשום מקום, הם שקופים.
"הדרך הטובה ביותר להגן על המשפחה הלהט"בית כיום בישראל, היא להירשם כ'ידועים בציבור' בביטוח הלאומי ברגע שמקימים משפחה. אישור כזה ישרת את הזוג בכל שאר המוסדות הממשלתיים, במקרה הצורך", אומרת עו"ד עדן.
בהעדר אפשרות להתחתן בארץ, ניתן להיעזר בארגון "משפחה חדשה", שמעניק תעודת זוגיות שמבוססת על הצהרה משפטית של שני בני הזוג, ומגדירה את הסטטוס שלהם. תעודה זו אושרה על ידי בית הדין לענייני משפחה בשנת 2014.
בשנת 2013 הסתיים בהצלחה המאבק המתוקשר של רחל אלגבסי, אלמנתה של פאביולה בוהדנה, שנספתה באסון הכרמל, באמצעות עו"ד מיכל עדן. בית המשפט חייב את משרדי האוצר והביטחון להכיר בבת המשותפת של בנות הזוג, למרות שלא הייתה בתה הביולוגית של הסוהרת, ואת שב"ס חייב להכיר באלגבסי כאלמנתה של פאביולה בוהדנה. הן הילדה והן אמה זכו לקצבאות מגופי המדינה בהתאם לסטטוס.
למרות התקדימים האלה, במציאות לא הכל עובד חלק. ניצן ומיטל איתמרי-קרואני היו יחד 8 שנים. הן מיסדו את היחסים באמצעות "תעודת הזוגיות" של משפחה חדשה, וערכו אירוע חתונה גדול. הן היו בהליך קבלה לחברות בקיבוץ רוחמה, והחלו בהכנות להפריה חוץ גופית, כדי להביא ילדים.
"בקיץ שנה שעברה, בוקר אחד מיטל יצאה מהבית לפני, היא נסעה לעבודה באשדוד, ואני התארגנתי ללימודים. כשיצאתי ראיתי שמישהו שלח בווטסאפ של הקיבוץ שיש תאונה סמוך לקיבוץ, וצריך לנסוע בדרכים חלופיות", מספרת ניצן.
"מיד התקשרתי למיטל, שלא הייתה זמינה. פשוט הגעתי לזירה, זיהיתי את הרכב של מיטל, וכמו בסרטים ניסו השוטרים לעצור אותי. רצתי וצעקתי, זו אשתי זו אשתי. ראיתי אותה מכוסה בשקית פלסטיק, ואת הנעליים מבצבצות החוצה".
מיטל נהרגה במקום בתאונה חזיתית עם רכב שסטה מהמסלול בכביש 334, שכבר אז היה ידוע ככביש הדמים שהתרחשו בו יותר מ-200 תאונות.
"גם משרד הפנים לא מכיר בנו כבנות זוג. מיטל הייתה רשומה כרווקה וגם אני רשומה כרווקה עד היום. מכיוון שמיטל לא השאירה צוואה, נאלצתי להילחם כדי לקבל צו ירושה. אם הייתי נשואה לגבר, זה היה קורה אוטומטית"
ניצן, שניסתה לתת משמעות למותה של מיטל, יצאה למאבק בדרישה לשפר את התשתיות והאכיפה בכביש. היא הפסיקה את הלימודים לתואר, ופנתה לכל הגופים הרלוונטיים, כדי למסד את מעמדה כאלמנתה.
"מדובר בתהליך ארוך ומתיש, כי כל הזמן עולה הצורך להוכיח שהיינו זוג לכל דבר. שכרתי עורך דין כדי להשיג את ההכרה הזו, כי זה לא קורה מעצמו, גם לא מתוקף הרישום שלנו בביטוח לאומי. מביטוח לאומי קיבלתי מענק שארים חד פעמי, ותקציב לשיקום מקצועי, מכיוון שאין לי תואר ואין לי מקצוע. כעת אני במלחמות מול הביטוחים הפרטיים, ומול מקום העבודה שלה, שלא מכיר בי בתור בת הזוג.
"גם משרד הפנים לא מכיר בנו כבנות זוג. מיטל הייתה רשומה כרווקה וגם אני רשומה כרווקה עד היום. מכיוון שמיטל לא השאירה צוואה, נאלצתי להילחם כדי לקבל צו ירושה. אם הייתי נשואה לגבר, זה היה קורה אוטומטית".
מה עם ביטוח החיים
העדר הרישום של הזוג החד מיני כזוג נשוי, מעורר בעיה נוספת, ובא לידי ביטוי כשהאלמן הגאה מבקש לקבל את כספי ביטוח החיים של המנוח.
מדובר בסעיף 912 לפקודת מס הכנסה המקנה פטור מתשלום מס על ביטוחי חיים בשל קרבה. הסעיף מכיר רק בזכאות של בני זוג נשואים, וההגדרה "ידועים בציבור" לא מופיעה בו. סעיף זה רלוונטי גם לזוגות הטרוסקסואליים שלא נישאו.
"מס הכנסה, שנוהג על פי הרישומים של משרד הפנים, לא מקנה את הפטור ממיסוי באופן אוטומטי. הם בוחנים כל מקרה לגופו, ודורשים להוכיח שהאלמן והמנוח באמת קיימו זוגיות ומשפחה. עוד הליך מיותר שהיה נחסך, אילו רק היו מכירים בארץ בנישואים חד מיניים", אומרת עו"ד רוזנבלום.
הדרך היחידה שפתוחה בפני זוגות גאים להירשם כנשואים במשרד הפנים, היא להתחתן במדינה שמכירה בנישואים חד מיניים. עבור גיל יהושוע (38) מירושלים, חסכו הנישואים את ההליך הביורוקרטי לאחר שהתאלמן לפני שנתיים ממיכאל, ונותר לגדל לבדו שני זוגות תאומים בני 4, ששניים מהם לוקים בשיתוק מוחין.
"התחתנו כשגרנו בפריז בטקס פשוט של העירייה, בדיוק בתקופה שצרפת הכירה בנישואים חד מיניים", אומר גיל. "כשמיכאל נפטר מלימפומה, אחרי 10 שנים יחד, והילדים שלנו היו בני שנתיים וחצי, העובדה שהיינו נשואים עזרה לי מאוד".
גיל ומיכאל הביאו ילדים בשני הליכי פונדקאות מקבילים בנפאל. "הייתה המלצה גורפת למקסם את הסיכויים כדי לא לבזבז זמן, כך שהיו לנו שתי פונדקאיות. אבל רצה הגורל שכל אחת מהפונדקאיות הרתה עם תאומים. שתי הלידות היו בהפרש של חודש וחצי, וגידלנו את הילדים כרביעייה. כשחזרנו לארץ מנפאל הסדרנו את צו ההורות, וביטוח לאומי הכיר בילדים כרביעייה, ובנו כמשפחה מרובת ילדים.
"אחרי שמיכאל נפטר, הילדים כבר לא היו ה'הפי פלייס שלי'. הייתי מסתכל עליהם וחושב – איך הם לקחו לי את זכות הבחירה, אני כבר לא יכול ללכת אחרי האהוב שלי, כי מה שווים החיים בלעדיו. אני צריך לחיות בשבילם".
אלמנטים רבים הרכיבו את ההשלמה של גיל עם המציאות החדשה. אחד מהם היה המעבר של זוג חברים הטרוסקסואליים עם ילדים משלהם, לגור יחד עם גיל וארבעת ילדיו באותו בית, כדי לעזור לו לתפקד.
"היום אני מתורגל ומתפקד עם ארבעתם. להאכיל, לרחוץ ולהשכיב לישון כבר לא נחשב לאתגר עבורי, מה גם שהמשפחה עוזרת. האתגר הגדול הוא לפרנס אותם. אני מעצב אופנה ותכשיטים, ומרצה על סיפור חיי, אבל לא תמיד זה מספיק".
ההכרה של הרשויות במצבם המשפחתי של גיל וארבעת ילדיו חסכה לו טרחה ומלחמות שלא יכול היה להרשות לעצמו, והקצבאות שמקבלת המשפחה שלו עוזרות לו להתמודד עם המצב הכלכלי המורכב.
עומרה לוי חזן, 36, מבאר שבע, איבדה את יעל, כשהייתה בחופשת לידה עם בתן הקטנה נורי, 5 שבועות לאחר הלידה. בעוד שהליך האימוץ של בנן הבכור, מעיין, שהיה אז בן 3.5 הושלם, מעמדה של נורי לא היה מוסדר. יעל אמנם הספיקה לחתום על מסמכי האימוץ של התינוקת אבל הם לא הוגשו, לפני מותה בתאונת דרכים.
"העובדה שיעל לא נרשמה כהורה של הילדה באופן אוטומטי, גרמה לכך שנורי לא הייתה מוכרת כילדה שלה. הייתי צריכה להוכיח שנורי יתומה של יעל בדיוק כמו מעיין, כדי ששניהם יהיו שווי זכויות"
"אני הייתי המומה. הייתי ממש אחרי לידה, ולא היה לי ראש לשום דבר", מספרת עומרה. "עו"ד מיכל עדן קלטה את המצב שלי עוד לפני שאני הבנתי אותו, והציעה לעזור לי. העובדה שיעל לא נרשמה כהורה של הילדה באופן אוטומטי, כפי שקורה למשל לגבר סטרייט, גרמה לכך שנורי לא הייתה מוכרת כילדה שלה בשום מקום.
"הייתי צריכה להוכיח שנורי יתומה של יעל, בדיוק כמו מעיין, כדי ששני הילדים יהיו שווי זכויות, וכדי שנורי תהיה מוכרת כיורשת ותקבל גם היא קצבת שארים".
זה לקח כמעט שנה עד שההליך הושלם. "בתי משפט, טפסים, הוכחות ושאלות, זה היה תהליך קשה. אם יעל הייתה גבר והיינו נשואים, הרי שברגע שהגבר נהרג, הילד מיד נחשב ליתום. מעבר למשמעות הכלכלית של המהלך, הייתה לו כמובן גם משמעות רגשית עבורי. אני מגדלת את שני הילדים, כילדים שלי ושל יעל כמובן".
מעמד חברתי חדש
מעבר להכרה של המדינה באלמנות של הקהילה הגאה, האלמנים נדרשים להתמודד עם המעמד החברתי החדש. "קשה לי להציג את עצמי כאלמן", אומר ליאור. "בדרך כלל כשאני אומר שבן הזוג שלי נפטר, אני גם רואה את חוסר ההבנה בעיניים ואת הניסיון להבין אם זה אותו דבר כמו שסטרייט מאבד אישה או בעל. התהייה הזו תמיד מפתיעה אותי, כי נראה לי די ברור שזה אותו הדבר בדיוק".
ליאור ושאר המשתתפים בכתבה חברים בקבוצת פייסבוק "אלמניה – אלמנים ואלמנות צעירים", שמאגדת אנשים שאיבדו את אהבות חייהם בגילאי 30-45.
"אנחנו קהילה של 1,500 איש, וכל דילמה שאני משתף בקבוצה קולעת ומתאימה לכולם, בלי הבדלי דת, גזע ונטייה מינית. לפעמים אני מוצא שפה משותפת עם אישה חרדית שאיבדה את בעלה בפיגוע, שברור שלא יכול היה להיות ביני לבינה שום נושא משותף, לולא האבל", הוא מספר.
"בדרך כלל כשאני אומר שבן הזוג שלי נפטר, אני רואה את חוסר ההבנה בעיניים ואת הניסיון להבין אם זה אותו דבר כמו שסטרייט מאבד אישה או בעל. התהייה הזו תמיד מפתיעה אותי, כי לי די ברור שזה אותו הדבר"
עומרה סבורה שאלמנות גאה עם האלמנטים הייחודיים לה, היא תופעה שעדיין לא זכתה להכרה ממסדית או חברתית, וחבל שכך. "אני לא רשומה כאלמנה בשום מקום. בתעודת הזהות אני רווקה. גם בקבוצת האלמנים אני מרגישה בהבדל ובשוני שבמרכזו ההכרה החברתית. גם בקהילה הגאה האלמנות לא זוכה להתייחסות מסוימת. אין קבוצות תמיכה או הכרה אחרת במצב המשפחתי הזה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו