ב-17/8 ישראל עצרה, ונראה כי המאבק להשבת החטופים גילה כלי חדש. עד כה הפעולה המרכזית הייתה הפגנות או עצרות גדולות. עם הזמן הממשלה למדה "להכיל" הפגנות אלו ופשוט להתעלם מהן, או לחלופין – לפזר אותן בכוח.

כעת נראה שגם תנועת המאבק למדה מתוך ניסיון העבר והסיקה שתי מסקנות חשובות:

ראשית, הפעולה לא יכולה להיות מבוזרת ותגובתית, אלא חייבת להיות התארגנות שמסנכרנת בין גורמים רבים ומתכננת בצורה סדורה את השלבים והמשימות של כל הגורמים שמעורבים בה. לא מגיבה לצעדי הממשלה, אלא מכריחה את הממשלה להגיב לצעדיה. אנו עדים לשינוי דרמטי – מעתה המחאה היא זו שקובעת את סדר היום הציבורי-תקשורתי.

שנית, הקריאה לפעולה היא כבר לא להפגנות בלבד. התרחשה אבולוציה ובסופה התייצבה תנועת המאבק עם רעיון חדש שלממשלה אין שום דרך למנוע אותו – רעיון העצירה מלמטה.

נראה שגם תנועת המאבק למדה מניסיון העבר והסיקה כי הפעולה לא יכולה להיות מבוזרת ותגובתית, אלא חייבת להיות מסונכרנת, ולא כזו שמגיבה לצעדי הממשלה אלא מכריחה את הממשלה להגיב לצעדיה

ההבדל בין הפגנה לבין פעולת שביתה/עצירה הוא הבדל תהומי שמשנה את כללי המשחק וגם גורם להיפוך ביחסי הכוחות בין האזרחים והממשלה. החידוש בפעולת העצירה נובע מכמה הבדלים מהותיים:

1. הפגנה היא פעילות שבסופה אדם בדרך כלל חוזר לביתו. גם הפגנה עוצמתית ככל שתהיה, מסתיימת כשמרבית האנשים חוזרים לביתם כדי לישון או לטפל בילדים. לעומתה, בפעולה עצירה לא צריך לנוח או להתאוורר. בפעולת העצירה אדם לא הולך לעבודה ויכול להישאר בביתו שבועות ארוכים.
2. הפגנה היא עשייה אקטיבית: דורשת לצאת בזמן, לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, להתמודד עם אלימות שוטרים ועם אנשים שבאו להפריע. לעומתה עצירה היא הימנעות. ניתן כמובן לצאת להפגנה אך המחאה המרכזית היא דווקא אי-עשייה, היעדרות. לכן הרבה יותר פשוטה לארגון ולתפעול, ברובה הרי היא נעשית מהבית.
3. הפגנה אפשר לפזר. המשטרה יכולה להפעיל כוח בעזרת פרשים ומכת"זיות, גם ההפגנה העיקשת ביותר בסופו של דבר תפונה מהכביש, או שילמדו להכיל אותה. בעוד עצירה היא פעולה שאי אפשר לפזר. הממשלה לא יכולה להכריח אדם ללכת לעבודה. וגם אם הוא עובד חיוני וחייב להגיע, הממשלה לא תוכל להכריח אותו לעבוד מהר, או לא לעשות טעויות בעבודתו.
4. החיסרון היחיד של עצירת עבודה היא שבשלב כלשהו האדם יצטרך כסף. לרוב האנשים הפסד שכר של שבועיים-שלושה הוא עדיין בטל בשישים לעומת המחיר הכלכלי שיספגו אם המצב הנוכחי ישאר, שלא לדבר על המחיר הגבוה למי שינסה להגר מהארץ למדינה אחרת. לאותם אנשים שהפסד של שבועיים עבודה יוביל למצוקה כלכלית אקוטית, בטוח שיהיו מפגינים אחרים שיכולים לאות סולידריות לתמוך בהם כלכלית ולממן (או אפילו להלוות) סכומים שיאפשרו גם להם לשבות מעבודה.

זכות המחאה היא זכות בסיסית. היא לא תלויה בזכות השביתה הקיימת בדיני העבודה והיא מאפשרת גם לשבות, להימנע, לסרב לעבוד או לפעול במרחב הציבורי. כל אדם רשאי להימנע מפעילות כשהוא מרגיש שהמקום שהוא חי בו חורג בצורה קיצונית מ"ההסכם הבסיסי" בין האדם למדינה. רק מדינות טוטליטריות מגבילות את זכות המחאה. והמחאה מאפשרת גם הימנעות.

החידוש הגדול ברעיון הזה: הממשלה לא יכולה לשבש את השיבוש. גם אם תדע עליו מודיעינית בצורה מדוקדקת להפליא, מה בדיוק תוכל לעשות כדי למנוע את ההימנעות של האזרחים? איך תוכל להפסיק את אי העשייה ואי הקנייה? אם המשטרה רוצה לחסום ולמנוע הגעת מפגינים, הרי שהשיבוש יתבצע ע"י השוטרים עצמם. אם הממשלה רוצה לעצור את הרכבות והאוטובוסים כדי לפגוע בחופש התנועה של המפגינים, גם כאן היא זו שבפועל תתרום לשיבוש הסדר הציבורי. 

החידוש הגדול: הממשלה לא יכולה לשבש את השיבוש. גם אם תדע עליו מודיעינית בצורה מדוקדקת להפליא, מה בדיוק תוכל לעשות כדי למנוע את הימנעות האזרחים? איך תוכל להפסיק את אי העשייה ואי הקנייה?

אין דרך לעצור את העצירה כי אין דרך להכריח אנשים לעשות משהו שאינם רוצים. כל ניסיון לשבש התנגדות מסוג זה, רק מגביר את מידת השיבוש ויוצר עוד כאוס ואובדן משילות. אם המחאה שיצאו אליה משפחות החטופים והשכול תתמיד להפיק את הלקחים ולתעדף קריאה לעצירת המשק על פני עוד הפגנות, הרי שבקרוב נגלה את כוחה העצום של התנגדות בלתי אלימה. את כוחו של הרוב.

כל האינדיקציות מראות כי השיבוש ב- 17/8 היה עוצמתי ביותר: מעל 400,000 מפגינים בעצרת המרכזית, הערכה של כ-2.5 מיליון שהשתתפו לאורך כל היום בסוגי העצירה השונים (מלבד ההפגנות, גם עצירת עבודה ועצירת קניות). כמו שהממשלה לומדת את המחאה, גם המחאה לומדת את תגובות השלטון ומשתנה באופן שאי אפשר לתת לו מענה.

האבולוציה של המחאה כוללת כמובן את התכנון המוקדם ואת היכולת של עשרות ארגונים לעבוד כגוף אחד, אבל החידוש המרכזי הוא בשינוי של הקריאה לפעולה: הממשלה לא יכולה להכריח אדם לעבוד בחדווה ובמהירות, היא לא יכולה להכריח אותו לקנות, אין לה שום כלי יעיל לעצור את העצירה.

ואם השרים יחליטו לנקוט פעולה מסויימת, זה רק יגביר את השיבוש, רק יוסיף שמן למדורת ההתנגדות.

רועי אגמי הוא תושב הגליל, פסיכולוג קליני מדריך, פעיל במחאת בריאות הנפש, פועל למען תיאום וסנכרון בין גופי המחאה השונים.