חייה של הסופרת יהודית רותם מכילים כמה ענייני מפתח בהיסטוריה הישראלית יהודית. היא ניצולת שואה, גדלה במשפחה חרדית ויצאה בשאלה עם שש בנותיה אל העולם "הפתוח" אחרי עשרים שנות נישואים. את המילה "חילוני" היא לא אוהבת. הבן שלה נשאר בעולם החרדי ויש ביניהם קשר טוב וקרוב.
מאז שהייתה ילדה היא נלחמה על זכותה לקרוא, למרות האיסורים. שנים אחר כך, כשהתחילה לכתוב ולפרסם ספרים, היא פתחה צוהר שדרכו אפשר היה ללמוד על חייהן של נשים חרדיות. בגיל 83, נשואה בשלישית ומתגוררת בתל אביב, היא מעידה שזאת התקופה הטובה בחייה. למעט הארץ, ששולחת בה חיצים של כאב.
מה שלומך?
"זאת שאלה קשה. הרבה פעמים בחיים הרגשתי שאני כפולה ועכשיו, כפל כפליים. בחיי הפרטיים זאת התקופה הכי טובה שלי. כן, דווקא בגילי. יש לי בן זוג אהוב, טוב לב (פרופ' דניאל שטרנהיימר), הכול במידה הנכונה. הכי טוב שיכולתי לחלום עליו. ברור שכל גוף בגיל כזה מגיע לאיזו חולשה קטנה, פגם, אבל אני בסדר ואני הכי נהנית מהמשפחה.
"אני מרגישה כמו 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'. המשפחה שלי היא הוכחה ניצחת לכך שכל מה שחלמתי והשקעתי, נתן פירות. כמו בפסוק, שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה (תהילים צ' ט"ו). כלומר, שמח אותנו. תן לנו פיצוי על הצער ועל העינוי שגרמת לנו עד כה. אני מרגישה את זה ברמה האישית.
"אני מרגישה כמו 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'. המשפחה שלי היא הוכחה ניצחת לכך שכל מה שחלמתי והשקעתי, נתן פירות. כמו בפסוק, שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה (תהילים צ' ט"ו)"
"יש לי שבעה ילדים. היו לי תשעה (יעלי ורחלי נפטרו בינקותן). יש לי 26 נכדים נפלאים, 19 נינים והנין ה-20 בדרך.
"לפני כשלוש שנים הייתי שנה שלמה בבתי חולים עם מלנומה בכף הרגל. עברתי ארבעה ניתוחים. דניאל והילדים שלי, היו לצידי כל הזמן. כל לילה לפני השינה, אני מודה על היום שהיה. אני עושה את זה במילים, כמו בתפילה. אני מודה ומתפללת שרק ימשיך ככה ושיהיה לי כוח, בעיקר בשביל הנכדים שלי.
"מצד שני, מה שקורה במדינה שאני כל כך אוהבת, גורם לי צער. נולדתי בהונגריה ב-1942 בזמן השואה. הנאצים פלשו להונגריה ב-19 במרץ 1944 והמשפחה שלי ניצלה בזכות ישראל קסטנר. הייתי במחנה הריכוז ברגן בלזן כשמלאו לי פחות משנתיים. לא היו תאי גזים אבל עשרות אלפי אנשים מתו שם מרעב, מקור, ממגפות וממחסור בתרופות. אני לא זוכרת דבר, אבל זה מתחת לעור שלי.
"גם בשל כך, היחס שלי למדינה הוא כמו למתנה אדירה שקיבלתי. נס לתשועה כמו בפסוק, מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ (שמואל א יא). ועכשיו אני רואה איך המדינה נמסה לנו בין הידיים באופן כל כך חד וחריף, ואין תשועה.
"היחס שלי למדינה הוא כמו למתנה אדירה שקיבלתי. נס לתשועה כמו בפסוק, מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ (שמואל א יא). ועכשיו אני רואה איך המדינה נמסה לנו בין הידיים באופן כל כך חד וחריף, ואין תשועה"
"כל יום קורה משהו. בכל בוקר, כשאני קוראת בעיתון אני שואלת, איפה התחתית? לאן עוד נגיע? זה נורא. והכפילות הזאת, חלק טוב וחלק נורא – קשה לחיות ככה".
יש עוד כפילות משמעותית בחייך.
"יש לי בן חרדי, אלעזר ירחמיאל, ויש לו עשרה ילדים. כל הנינים שלי הם מהבן שלי ומכלתי האהובה מאוד. אני מוצאת שלהיות סבתא זה האושר הגדול ביותר. זה תפקיד כל כך חשוב וכל כך מעשיר ומאשיר. תפקיד שמתקן אצלך הרבה דברים. אם יש לך ביקורת על עצמך כאמא, את יכולה לתקן בתור סבתא.
"כאמא צעירה הייתי רדופה, במובן של פרנסה. הייתי אם חד-הורית ועבדתי הרבה ועכשיו יש לי רווחה ואני יכולה לתת לנכדים הרבה אהבה ותשומת לב והלוואי שיהיו לי מספיק כוחות גופניים. למה אני מספרת לך על הנכדים ועל הכפילות? כי עכשיו, עם המלחמה וההשתמטות, מאוד קשה לי. הכפילות כואבת לי".
תוכלי להרחיב?
"התארסתי בגיל 17 והתחתנתי בגיל 18. כעבור עשרים שנה, כשהתגרשתי, כל הבנות באו איתי והבן שלי בדיוק למד בישיבה. שאלתי אותו, אתה רוצה לבוא איתי או להישאר עם אבא? והוא אמר, אימא, אני איתך, אבל אני רוצה להישאר בעולם החרדי כי אני מאוד אוהב ללמוד תורה, והוא נשאר.
"הוא למד בישיבת חברון בירושלים. ואחר כך בישיבת קול תורה. המשכתי להיות אימא שלו והוא המשיך לבוא אליי לחופשות ובין הזמנים. הילדים שלו גדלים בעולם החרדי-ליטאי ובו הם מגדלים גם את ילדיהם".
איך את מנווטת בין ביקורת לאהבה?
"עם הנכד הבכור שלי, מוטי, בן 35 ואב לחמישה, אני יכולה לדבר קצת על מה שקורה ועל מה שכואב לי. אני יכולה להגיד לו שלדעתי הם חיים בבועה. הוא אומר לי, סבתא, זה מתחיל בזה שאת לא מקבלת את השקפת העולם שלנו. וככה, איש בדעתו ועולמו מתבצר.
"אכן, אני לא אוהבת את החברה החרדית אבל אני אוהבת את המשפחה שלי ויש גם דברים יפים. למשל, נסעתי לא מזמן עם מיכל, בתי, לבקר את אלעזר ומשפחתו בחופשה השנתית שלהם. היו שם ארבעה עשר נינים משלושה נכדים שלי, היו הנשים של נכדיי ועוד ארבע נכדות שעוד לא נשואות. הילדים ישבו על הריצפה ושיחקו. שלוות השקט. אין פרץ ואין צווחה.
"כואב לי שאנחנו חיים בשסע כזה עמוק במדינה, ואני לא יודעת אם אפשר לתקן. זה לא השסע היחיד, אבל השסעים האחרים פחות מעסיקים אותי. השסע עם החרדים כן.
"כואב לי שאנחנו חיים בשסע כזה עמוק במדינה, ואני לא יודעת אם אפשר לתקן. זה לא השסע היחיד, אבל השסעים האחרים פחות מעסיקים אותי. השסע עם החרדים כן"
"הדבר היסודי שאיתו קשה לי, הוא שהם לא מכירים במדינה. אני מעריכה את הפלג הדתי-לאומי שמאמין שהמדינה ניתנה לנו כאתחלא דגאולה ויודעים שיש להגן עליה ולשמוח ביום עצמאותה.
"כשהייתי ילדה בישיבת פוניבז', גרנו מתחת לגבעה בבני ברק והייתי רואה את ראש הישיבה, הרב כהנמן, ניצול שואה יפה תואר. כך דמיינתי את משה רבנו. הייתה לו הדרת פנים ובכל שנה הוא הנחה לתלות את דגל ישראל ביום העצמאות, ובכל שנה בחורי הישיבה היו מטפסים כדי להוריד אותו.
"הייתי ילדה בבית יעקב ומאוד כעסתי על זה. אסור היה לנו ביום העצמאות לצאת החוצה שמא נראה ריקודים ונשמח. זה לא היה יום חג. לא היו אומרים חג העצמאות. היו אומרים חג העצבנות וחג העצמות. כמו העצמות היבשות, לשם גנאי. עצמות זה משהו לא חי. היום זה הרבה יותר חמור ממה שהיה בילדותי.
"חייתי בעולם החרדי ותמיד הייתי צריכה להיאבק בבעלי לשעבר שראה במדינה יצור לא חוקי. כל החרדים כולם רואים במדינת ישראל משהו שלא צריך היה לקרות ובעיניי זאת כפיות טובה לאלוהים. כי אם אתם מאמינים שאלוהים עשה הכול, אז הוא עשה גם את המדינה.
"כל החרדים כולם רואים במדינת ישראל משהו שלא צריך היה לקרות ובעיניי זאת כפיות טובה לאלוהים. כי אם אתם מאמינים שאלוהים עשה הכול, אז הוא עשה גם את המדינה"
"אני לא מאמינה להם שהם באמת חושבים שהתורה תציל אותנו. אם פתאום צה"ל היה מודיע שהוא מתפרק מנשקו, הם היו רוטטים מרוב פחד.
"במלחמת יום הכיפורים גרתי בבני ברק. בזמן המלחמה העיר התרוקנה מחרדים, בעיקר מחסידים שהיו להם קרובי משפחה בברוקלין. המונים ברחו. אם תיסעי לשכונות החרדיות בניו יורק, תפגשי אלפי יורדים ישראלים חרדים שעזבו את ישראל במלחמת יום הכיפורים".
למה את לא אוהבת את המילה חילוני?
"כי יש בה שיפוט ערכי. חול לעומת קודש. הם קדושים ואנחנו, של חול. חול תמיד נחשב פחות נשגב ובעל ערך. פעם היו אומרים, חופשיים. גם את זה לא אהבתי ולמה? כי יש אנשים שחושבים שחופש הוא לא דבר טוב. שיש בו חוסר מוסריות ופראות.
"אני קוראת לחילוניים 'פתוחים' למרות שלא כולם פתוחים. על עצמי אני אומרת שחייתי בעולם הסגור ויצאתי לעולם הפתוח. אני לא קוראת לעצמי דתייה אבל אני קוראת לעצמי יהודייה. יהודית".
היית מחלוצות הסופרות שתיארו את חיי הנשים בעולם החרדי, מיד ראשונה.
"עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים (תהילים קכ"ט)".
אבל הרבה לפני שכתבת, עוד כילדה, ניהלת מאבק עיקש על הזכות לקריאה. בספר "אמור מילה למעני" כתבת:
"כעסתי על שהורחקתי מהספרים – מהמשנה, מהגמרא, ממפרשיהן החשובים. גם אל ספרי המחשבה והדעת, שנצברו לאורך הדורות כשכבות עומק ורוחב וגובה, לא הותר לי לגשת".
"התחלתי לקרוא בכיתה א', ובכיתה ב' כבר קראתי ספרים אבל עדיין לא נלחמתי על זכותי לקרוא מה שמעניין אותי. המאבק על הקריאה היה מאבק לחירות הנפש.
"המאבק התחיל כשהגענו מגבעת שמואל לבני ברק. זה היה אסור בתכלית האיסור. חברה שלי, דינה זוננפלד, שהייתה הנכדה של הרב החרדי הראשי של ירושלים יוסף חיים זוננפלד למדה איתי בבית הספר. ביחד, קראנו את הספר קוו וואדיס (לאן אתה הולך) שכתב הסופר הפולני הנריק סנקביץ'.
"כל כך הוקסמנו מהנוצרים שנרדפו על ידי הרומאים. אני לא יודעת למה כל כך התלהבנו מזה. כנראה עצם זה שאנשים נרדפים, מזיז משהו אצל אנשים אחרים. תראי עכשיו את עזה, חמאס, פלסטין. אנשים בעולם מזדעקים".
"כל כך הוקסמנו מהנוצרים שנרדפו על ידי הרומאים. אני לא יודעת למה כל כך התלהבנו מזה. כנראה עצם זה שאנשים נרדפים, מזיז משהו אצל אנשים אחרים. תראי עכשיו את עזה, חמאס, פלסטין. אנשים בעולם מזדעקים"
האם השואה עולה כמקור השוואה מול מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר ומה שקורה בעזה?
"אם הייתי נערה מבוגרת בשואה, האם הייתי יוצאת מהמחנה ושואלת את עצמי אם עשיתי כמיטב יכולתי למען חברותיי? האם חילקתי מפיתי? לא פעם שאלתי את עצמי איך הייתי מתנהגת, ועכשיו אני שואלת את עצמי איך המדינה שלנו צריכה להתנהג כשהורגים אנשים מעבר למה ש'צריך'. ואני חושבת שכמדינה וכאנשים פרטיים, אנחנו לא עומדים בניסיון וזה נורא ואיום.
"הרב שמשון בן רפאל הירש, רב נאו-אורתודוקסי שהיה הרב החשוב ביותר במאה ה-19 בגרמניה, פיתח את הגישה של תורה עם דרך ארץ. כלומר, אפשר להקפיד במצוות ועם זאת, לחיות חיים של תרבות אוניברסלית כמו מוזיקה ופילוסופיה, ולעסוק במקצועות חופשיים כמו רופא ועורך דין.
"יש לו פירוש פנטסטי על חמשת חומשי התורה ועל תהילים ואני רוצה להקריא לך משהו שהוא כתב על הפסוק "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע." (דברים, כג, י):
גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחים הרגילים, ובהיותך במחנה צבאי הערוך כנגד אויביך, התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך. דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש. ובכן, אפילו בהיותך במחנה צבאי, שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל, ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסוּת משולחת רסן, גם אז ונשמרת מכל דבר רע. אל תחדל מלבחון את עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר מכל דבר רע.
"כלומר, תורה עם דרך ארץ".
ישראל 2025. אנחנו הריבון. מה קרה לנו?
"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים, ח'). זה מה שקרה. נעשינו מלאי רהב ויהירות ותחושה של כוח כשבעצם, אין לכך שום סיבה. אנחנו בליקוי מאוֹרוֹת ממושך. כל אדם צריך להרגיש את עצמו שהוא גם חלש וסופי. והתחושה במדינה, אולי בגלל הצבא, היא שנעשינו מדינה צבאית ואין תמונה נגדית מספיק טובה, אנושית ובהירה. הכול הולך לקיצוניות.
"כשעם ישראל הגיע לארץ כנען אחרי ארבעים שנות מדבר, משה רבנו אמר לשניים וחצי השבטים שרצו להתיישב בעבר הירדן, אתם תשבו לכם פה והעם יילחם? אתם צריכים להילחם כמו כולם. שני החלקים בעם, שני השסעים, כל אחד חושב שהוא טוב מהשני".
"כשעם ישראל הגיע לארץ כנען אחרי ארבעים שנות מדבר, משה רבנו אמר לשניים וחצי השבטים שרצו להתיישב בעבר הירדן, אתם תשבו לכם פה והעם יילחם? אתם צריכים להילחם כמו כולם"
יש לנו תקווה?
"אני מוכרחה לחשוב שכן. היא נשענת על כך שיש בארץ אנשים נהדרים. בשנים האחרונות נסענו הרבה לפריז, ולפני כן היה לי בן זוג שחי בווינה וביקרתי שם לא מעט. באף מקום לא ראיתי אנשים טובים ומיוחדים כמו שיש בארץ. אני מרגישה שרק כאן אני יכולה לדבר בשפה הנפשית והרגשית שלי, אפילו עם אנשים שהכי רחוקים מהשקפת העולם שלי.
"אני לא רוצה לחשוב על השנאה שיש כאן. אני קצת חיה בבועה שאני ממציאה לעצמי. מלמדת זכות על עצם קיומה של המדינה. לא על המדינה כפי שהיא היום אלא על הפוטנציאל שמושחת, מוחמץ, מוכפש. אבל אני לא מוכנה לוותר ואני לא חושבת שצריך לברוח מכאן כי בן גביר וסמוטריץ' לא יברחו. אנחנו חייבים להישאר ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן, כל זמן שהנר דולק.
"אני לא רוצה לחשוב על השנאה שיש כאן. אני קצת חיה בבועה שאני ממציאה לעצמי. מלמדת זכות על עצם קיומה של המדינה. לא על המדינה כפי שהיא היום אלא על הפוטנציאל שמושחת, מוחמץ, מוכפש"
"לפני כמה זמן הלכנו דניאל ואני בשדרות רוטשילד. לאורך השדרה עמדה שורה ארוכה של מפגינים שעמדו בשקט מוחלט והחזיקו בידיהם תמונות של ילדים מעזה. מישהו עבר שם בנסיעה איטית, קילל אותם, צרח עליהם והשמיץ אותם. אני מניחה שהוא לא היה היחיד, ועדיין, אני לא רוצה לחשוב שאלה פני הארץ. לצערי, הרוע תמיד נראה יותר לעין".
ובמסגרת הרוע, מה את אומרת לעצמך על אי-שחרור החטופים?
"זה הכול נתניהו וחבר מרעיו. יש לו השפעה מאגית על אנשים לידו והוא פשוט הלך וקלקל. גם בתקופת בית שני היו אנשים נוראיים שבגללם נחרב הבית ויצאנו לגלות. אנשים שרפו את האסמים כדי שלא יהיה שלום עם הרומאים, אבל אי אפשר בלי לעשות שלום. אי אפשר לנצח ניצחון מוחלט. מעולם לא הצליחו לנצח גוף עממי, גוף גרילה, אין כזה דבר.
"אין לי תשובות לשאלה מאיפה הרוע. אני שומרת על עצמי ולא קוראת דברי תרעלה. אני גם לא יכולה לקרוא ספרים על רוע, כמו למשל 'נוטות החסד' – ספר שנכתב מתודעתו של קצין נאצי. אני לא רוצה להיות בשכונה של הרוע. אני מפחדת מרוע.
"יש לי נכד צנחן ונכד בקורס טיס ושני נכדים במילואים, במלחמה. אז אני יודעת איך זה מרגיש. בסדר, היינו צריכים להשיב מלחמה. אבל אחרי שנתיים? מה זה, מלחמת נקם אינסופית? יש לי נכד שהייתה לו בעיה בריאותית ולא הלך לצבא. בזמנו הצטערתי. חשבתי שתחסר לו הרוח הישראלית. היום אני שמחה שזה נחסך ממנו".
ספרך האחרון, "אמור מילה למעני", הוא מעין סיכום ביניים שבו את נוגעת בתמות המרכזיות של חייך, עד הנה. אחרי חיים כל כך מלאים, אילו שאלות עדיין מעסיקות אותך?
"השאלה המרכזית שמעסיקה אותי היא איך אמות. איך אמות בצורה שתהיה שיעור טוב למשפחה שלי. איך לא אפול עליהם למעמסה. איך אעשה את זה יפה, שלא ייבהלו, שיגידו, יופי. ככה צריך. אני רוצה להיות דוגמה ומופת להם.
"אבל אולי זה יהיה קשה מנשוא, ואשבר, ולא אהיה כזאת גיבורה, ואכעס? יש לי חברים שהגיעו לגילי והם נורא כועסים על זה שהם זקנים. אני לא מבינה את זה. הרי אנחנו מתפללים לאריכות ימים, מה אתם כועסים? תגידו יופי, תודה רבה.
"היו לי חיים נפלאים. רציתי לעזוב את העולם החרדי, ועזבתי. רציתי לכתוב, וכתבתי. רציתי אהבה, וקיבלתי. רק המדינה שולחת בי חיצים מלאי כאב. אנחנו, שהיינו צריכים להיות מדינה לדוגמה אחרי כל מה שעברנו, מוסר ההשכל שהיינו אמורים לקחת מהשואה הוא לא שנהיה חזקים, אלא שנהיה מוסריים.
"בסדר, חייבים להיות גם חזקים אם מתגוררים בשכונה כזאת בעייתית אבל לא עשינו מאמצים גדולים לחיות יחד עם הערבים. מה שקורה עכשיו זה שניים שיושבים על אותו כיסא. זה אומר, כולו שלי וזה אומר, כולו שלי ובסוף שניהם קמים ומכים זה את זה והכיסא נשבר.
"לפני כמה ימים, דניאל ואני ראינו לראשונה את הסרט 'הסנדק'. הסתכלתי על המשחק של מרלון ברנדו. איך הפנים שלו משתנות, טון הדיבור, הנימה. נונשלנטיות אכזרית שאומרת, לא אכפת לי. מבחינתי, אני יכול להרוג אותך בכל רגע.
"מצאתי את עצמי עושה הקבלות מהסרט על ביבי. איך אנשים מנשקים לו את היד. לא מזמן חזרתי מהרצליה עם נהג מונית. בדרך הוא סיפר לי שיצא לו להסיע הרבה מפונים מאופקים וגם מהצפון ויש אנשים שסיפרו לו שהבית שלהם נהרס ועדיין הם יצביעו לביבי.
"לא מזמן חזרתי מהרצליה עם נהג מונית. בדרך הוא סיפר לי שיצא לו להסיע הרבה מפונים מאופקים וגם מהצפון ויש אנשים שסיפרו לו שהבית שלהם נהרס ועדיין הם יצביעו לביבי"
"יצחק רבין היה עניו. ליוויתי אותו פעם לאירוע וראיתי שהיה לו לא נעים שעושים ממנו עניין. יכולת להרגיש שהוא היה ילד ביישן שלא מבין למה אנשים מתרגשים ממנו. הבנתי אותו. אני מאוד אוהבת שאוהבים אותי ואני אוהבת אנשים, אבל להיות במרכז קשה לי. אני מחכה שיעבור. שייגמר. שאהיה כבר אחרי זה. זה מביך אותי".
רבקה מיכאלי מראיינת את יהודית רותם בתוכנית "סיבה למסיבה" בערוץ הראשון ב-1989
את כותבת עכשיו?
"אני בעיקר עורכת, אבל הספר הבא שאכתוב יוקדש לנכדתי אהובת לבי מחמלת נפשי, כרמי, הבת של נועה. הם חוזרים עוד מעט מרילוקיישן. זה יהיה סיפור על ילדה שנסעה עם הוריה לשנה ונשארה ארבע שנים. אני לא יכולה לכתוב עכשיו רומן. קשה לי להתרכז. הראש שלי תפוס בדאגות למדינה".
בספרך, את מתייחסת גם למשבר הכתיבה ואני מצטטת:
"מה קרה לי? האם ניטלה ממני חדוות היצירה? האם זה הגיל? האם התעייפתי? האם נפלה עלי התחושה הקהלתית של "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", שכה רציתי להימלט ממנה? כנראה אמרתי כל מה שרציתי ואין לי מה לומר עוד. אך אם זה כך, מנין נובעים הצער, השיממון והגעגוע הבלתי־פוסק? לנחמתי, נתליתי באילנות גבוהים: גם סופרים אחרים, רבים וטובים, נטשו בבוא עתם את שולחן הכתיבה, זאת דרכו של עולם."
רקוויאם לכתיבה?
"לכתוב רומן זה לחיות חיים אלטרנטיביים ואני לא יכולה להרשות לעצמי כעת חיים אלטרנטיביים. אני רוצה להיות כאן. נוכחת. אני לא רוצה לנסוע לחו"ל, אפילו לא בשביל לטייל. אני רוצה להישאר כאן ולעבור את הכול כאן, עם כולם. אני רוצה להיות כאן כשמתן של עינב יחזור. כשכל החטופים יחזרו. אני חושבת שמה שאנחנו עוברים עכשיו זה, "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".
איך את מביאה את היום?
"אני מרגישה שאני לא עושה מספיק. אפילו לצאת להפגנות בכיכר החטופים קשה לי בגלל הרגל הכואבת. כתבתי כמה מאמרי דעה ב'הארץ'. אני תורמת כסף כשצריך. אבל אני מרגישה שצריך עוד ואני לא יודעת מה יש לאל ידי. אני הולכת להפגנות כשאני יכולה וכשאני שם, אני כל הזמן מחפשת דתיים ולא מוצאת. למה אתם לא באים?"
"אני תורמת כסף כשצריך. אבל אני מרגישה שצריך עוד ואני לא יודעת מה יש לאל ידי. אני הולכת להפגנות כשאני יכולה וכשאני שם, אני כל הזמן מחפשת דתיים ולא מוצאת. למה אתם לא באים?"
מה החילונים לא יודעים על החרדים?
"העולם החרדי מכחיש את קיומם של ספקות. ספקות? לא בבית ספרנו. הבן שלי פעם אמר לי, גם אם תתני לי מיליון דולר, לא אשנה תו בחינוך של הילדים שלי. האמונה בצדקת הדרך שלהם, אין דבר כזה בעולם הפתוח.
"אני חיה בשלום עם הספק. למה הכול צריך להיות בטוח? יש כל כך הרבה דברים שבטחנו בהם בחיים ואז ראינו שהם חוכא ואטלולא.
"בעלי החרדי היה אומר לי, את לא חייבת להאמין, את חייבת לקיים את ההלכה. אבל ההלכות, כל הזמן מוסיפים להן ומשנים אותן ויש המון ניואנסים שלא כתובים בתורה שצריך לקיים קלה כחמורה, גם בענייני נידה ודיני טוהרה. ואני שנאתי את זה שנאה עזה. כל כך שנאתי את דיני הטוהרה עד שאפילו בספרים שכתבתי, נזהרתי מלגעת בהם כי זאת תועבת נפש בעיניי. מגעיל. בעצם זה פרוורטי".
איזה מקום או תפקיד יש לספרות בימים כאלה?
"הספרות היא הדת שלי, ותמיד יש לה מקום. בספר שמואל א' כתוב, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב. הספרות רואה ללבב. את יכולה לחיות עם אדם ולא להכיר אותו אבל אם תקראי אותו, תפגשי את המקומות הכי פנימיים ועמוקים שלו.
"תראי איך אנשים באיראן – מדינה מסוגרת שנשים לא יכולות למרוח בה אודם – מה הם עשו כדי להרגיש טיפת חופש? קראו ספרות. אני זוכרת שאחרי אחת הלידות, הייתי בבית החלמה לאם ולילד. היו שם נשים עם תשעה ילדים קטנים בבית, ורק בבית ההחלמה, הייתה להן מעט מנוחה.
"הספרות היא הדת שלי, ותמיד יש לה מקום. הספרות רואה ללבב. את יכולה לחיות עם אדם ולא להכיר אותו אבל אם תקראי אותו, תפגשי את המקומות הכי פנימיים ועמוקים שלו"
"אני זוכרת שהייתה שם אישה מנטורי קרתא ששאלה מה אני קוראת. היא גרבה גרביים שחורים ארוכים והיו לה הרבה ילדים וסיפרתי לה בהמשכים את הסיפור שקראתי וראיתי שהיא צמאה. שאם רק הייתה יכולה, הייתה קוראת בעצמה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו