ההופעה המשותפת של הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו אמש (שני) בבית הלבן המחישה את ההבדלים בין השניים: בעוד טראמפ דיבר על חזון ל"שלום נצחי", נתניהו דיבר על האופן שבו תיחמן את חמאס – כאילו "הוא יהיה אשם" אם תוכנית טראמפ לא תצלח.

למרות שנתניהו הגניב אמירה של תמיכה בתוכנית טראמפ, הרושם הכללי היה של חנופה ריקה וגרירת רגליים אחרי החזון. לאחר שטראמפ הצהיר שנתניהו תומך בתוכנית, לנתניהו לא נותרה ברירה אלא להימנע מהבלטת אי־הסכמה פומבית עם נשיא אסרטיבי שכדאי לא להרגיזו.

עם זאת, נתניהו צירף להסכמתו תנאים משלו, כמו שלילה מוחלטת של מדינה פלסטינית, שלא תמיד תואמים את נוסח התוכנית. נראה כי הצדדים יתייחסו לתוכנית טראמפ עצמה יותר מאשר לתחמונים של נתניהו, והערכה הגוברת – במיוחד לאור המתרחש בבית הלבן – היא שנתניהו בסופו של דבר יתיישר עם טראמפ.

נראה כי הצדדים יתייחסו לתוכנית טראמפ עצמה יותר מאשר לתחמונים של נתניהו, והערכה הגוברת – במיוחד לאור המתרחש בבית הלבן – היא שנתניהו בסופו של דבר יתיישר עם טראמפ

בבחינה מעמיקה, תוכנית טראמפ אינה מדברת על חיסול חמאס אלא על פירוק יכולותיו הצבאיות בנוסח הדרישות שהוצגו לגבי חזבאללה בלבנון: העמדה שבה סעודיה נוטלת חלק מרכזי בוויכוח הגדול עם קטאר לגבי גורל המיליציות במזרח התיכון – בין הפלסטינים, בלבנון, בסוריה, ובמידה מסוימת גם בירדן.

ירדן, כך מסתמן, חשדה בכוונות של תנועת האחים המוסלמים לחרוג ממסגרותיהם המפלגתיות ולנוע לכיוון התחמשות בסגנון חמאסי, ולכן פעלה לעצור מהלך כזה באיבו.

המתווה של טראמפ קובע משטר נאמנות בפיקוח מערבי עם הנשיא האמריקאי בראשו ונציב עליון מוסכם, כשהשם שהוזכר שוב ושוב הוא טוני בלייר – מה שאומר, מבחינת המתווה, סוף עידן המיליציות. חמאס נדרש להחליט אם הוא מוכן להתארגן מחדש כמפלגה פוליטית במסגרת זו – ואם לא, ההשלכות יהיו קשות.

מדובר לא רק בסיום המיליציות, אלא בהכרה בכישלונו של פרויקט הלאומיות הפלסטינית כגוף ריבוני – כמעט חזרה מעשית, לא מטפורית, למנדט הבריטי.

התוכנית פרוסה בשלבים כדי להותיר זמן לחמאס להחליט על עתידו. לטורקיה יש תפקיד חשוב: להבהיר לחמאס שאם יבחר להישאר ארגון מיליציוני, וכשקטאר לא תוכל לארח את בכיריו יותר, לא תימצא עבור ארגון הטרור תשתית בטורקיה – וייתכן שיצטרך לגלות עד מלזיה, אם בכלל.

אם חמאס ימסור את הנשק ויהפוך למפלגה פוליטית, ייפתח בפניו מרחב להשתלב באופן לגיטימי גם בגדה, כחלק מרפורמות ברשות הפלסטינית ותהליכים של בחירות כלליות. לפי מקורות ברמאללה, הרשות ערה לאפשרות זו ורואה בה סכנה פוליטית מהותית.

נסיגת ישראל מעזה, על פי המתווה, תהיה הדרגתית וללא לוח זמנים מוגדר בשלב זה – כדי לאפשר לישראל לשמור על ביטחונה עד שיתארגן הכוח הבינערבי שייכנס במקומה, ולתת לרמאללה זמן להכריע ברפורמות.

נסיגת ישראל מעזה, על פי המתווה, תהיה הדרגתית וללא לוח זמנים מוגדר בשלב זה – כדי לאפשר לישראל לשמור על ביטחונה עד שיתארגן הכוח הבינערבי שייכנס במקומה, ולתת לרמאללה זמן להכריע ברפורמות

סעודיה הודיעה על קרן מיוחדת לתמיכה כספית ברשות הפלסטינית, שנועדה למנוע את קריסתה; הכסף יביא עמו גם השפעה פוליטית לקידום מסלול של ממלכתיות אמיתית, במתכונת שתענה על דרישות אירופה, ארצות הברית וישראל.

עד שזה יקרה, עזה והגדה ימשיכו להתפתח בנפרד – והמדינה הפלסטינית שהוזכרה שוב ושוב בשיח לא תקום מעצמה, לפחות לא בשלב הנוכחי.

מבחינת האינטרסים האזוריים, סעודיה היא המנצחת הגדולה; הצלחת יוזמתה, בצירוף הכרה בינלאומית נרחבת במדינה פלסטינית מצד גורמים כמו צרפת, יכולה להעניק לה תפקיד מוביל ומשמעותי. לכך מצטרפת המשימה הפוליטית: הדרישה להסיר מהממשלה שרים המהווים חסם כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

לכן טראמפ נמנע מלהצטרף להצהרה הברורה של נתניהו בדבר פסילת מדינה פלסטינית – והסתפק באמירה שהוא מבין את עמדתו. טראמפ מעדיף לשמור את קלף סעודיה פתוח.

בחודשים האחרונים מופעל לחץ אמריקאי על קטאר להתרחק ממעמדה כמדינת "אחים מוסלמים", ויש סימנים לכך שהמהלך מתרחש. אם קטאר רוצה לשמר תפקיד בעזה של ה"יום שאחרי", חלק מתפקידה יהיה לסייע בהפיכת חמאס לגוף פוליטי.

יש לשים לב שנתניהו מדבר בשני מסלולים לגבי חמאס – פירוק יכולותיו הצבאיות ובמקביל ביטול קיומו כגוף שלטוני. האם בדואליות הזו טמון גם מקום לקטאר בעתיד? מוקדם לקבוע.

עזמי בשארה, מקורבו של אמיר קטאר, כבר אמר כי "קטאר נמצאת בשלב הפוסט־אחים המוסלמים" – אך בין אמירה למעשה עדיין קיים פער גדול; ספינים ותעמולות הם חלק מתרבות האחים המוסלמים, לא פחות מאשר בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

ניהול עזה יהיה נפרד מהרשות הפלסטינית, אך יידרש לכך אישורו של אבו מאזן – אישור שכבר ניתן, לפחות עקרונית. אבו מאזן ממשיך להצהיר על זכויותיו כריבון גם בעזה, אך הוא אינו תובע מעורבות ישירה בהסדרים

על פי המתווה, ניהול עזה יהיה נפרד מהרשות הפלסטינית, אך יידרש לכך אישורו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) – אישור שכבר ניתן, לפחות עקרונית. אבו מאזן ממשיך להצהיר על זכויותיו כריבון גם בעזה, אך הוא אינו תובע מעורבות ישירה בהסדרים, וההצעה הנוכחית אינה כוללת אותו בפועל.

השאלה המרכזית היא מה יחליט חמאס. נכון לעכשיו, הארגון טוען כי התוכנית לא הוצגה לו – טענה סבירה, שכן קטאר, שחשה כי היא מפסידה השפעה, לא עודדה כנראה גישה חיובית. האם לאחר התנצלותו של נתניהו קטאר תתחייב ללחוץ על חמאס? האם תעשה זאת מבלי להבטיח לעצמה תפקיד מרכזי בעזה? לעת עתה התשובות אינן ברורות.

בראיון לאל־ג'זירה, בכיר חמאס חוסאם בדראן פסל מכל וכל את רעיון מינויו של טוני בלייר לנציב עליון, בין השאר משום שהמשמעות היא הכרה בכישלון הלאומיות הפלסטינית. עם זאת, הוא לא שלל חלק מהעקרונות שפורסמו יום לאחר מכן במסגרת תוכנית טראמפ.

בדבריו על נשק חמאס, למשל, בדראן ציין כי לצד שמירת סמליות "ההתנגדות" כל עוד יש כיבוש ישראלי, ייתכן שחמאס יסכים להחזיק רק נשק קל להגנה עצמית – מה שמשתמע כהסכמה למסור את יכולות הטילים. עולה השאלה: האם בדראן הכיר את פרטי התוכנית למרות שטען אחרת?

האם כל אנשי חמאס מסכימים לעמדות שנציגיו מציגים? לא ברור. הארגון ייאלץ לקבל החלטות גורליות על עתידו – בין אם להמשיך להיות ארגון צבאי ובין אם להפוך למפלגה פוליטית. אופיו הצבאי טבוע עמוק בדנ"א של הארגון, ולא בטוח כיצד יכריע.

ובכל זאת – נחזור לעיקר: שחרור כל החטופים. בזה צריך להתחיל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.