שר הביטחון נפתלי בנט הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות.

בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות מסרים שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים?

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בשיח הציבורי, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך".

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה.

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון.

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות.

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו.

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת ומאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר".

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום. וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

"הלכתי לבית-מטבחיים לצפות במה שמכונה "שחיטה חשמלית", וראיתי שהצמידו לרקותיהם של החזירים מלקחי מתכת גדולים שחוברו לזרם חשמלי (125 וולט). ברגע שהמלקחיים תפסו בחזירים הם איבדו את הכרתם, התקשחו, ואחרי שניות אחדות נתקפו פרכוסים, כמו כלבי הניסוי שלנו. ברגעים אלה של אבדן ההכרה (תרדמה אפילפטית), השוחט דקר את החיות והקיז את דמן בלא קושי". (אוגו צ'רלטי, פסיכיאטר, מתאר כיצד "המציא" את שיטת הטיפול בהלם חשמלי, 1954, צוטט בספר "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין)

בוודאי ראיתם את התמונה, או לפחות שמעתם את הסיפור הנוראי. פארק שעשועים סיני פרסם את עצמו על ידי השלכתו של חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט שבעים מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה, וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כאשר הופל מטה. לאחר מכן נלקח החזיר למשחטה. אנשים שונים בוודאי כבר אכלו מבשרו.

פארק שעשועים סיני פרסם עצמו ע"י השלכת חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט 70 מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כשהופל מטה. לאחר מכן נלקח למשחטה

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ על כך, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר המסכן.

את דה סאד קראתי לראשונה בתיכון, אני חושב. הדבר הכי נורא שנכתב שם, או אולי – הדבר היחיד שנצרב בזיכרוני עד היום, היה אמירה של אחת הדמויות, לפיה זה בסדר לעולל לאישה כל מה שאנחנו, הגברים, נרצה, כל עוד הורגים אותה אחר כך. זו אמירה איומה, נכון. אבל הנה דוגמא לכך – לחזיר כבר לא אכפת שכך התעללו בו, נכון?

אני כותב טענה קשה זו  – לא על מנת להגן על ההתעללות בחזיר (או באישה, כמובן!), אלא כדי לטעון שהזעם הכללי כלפי המעשה הוא לא זעם בגלל הפגיעה בחזיר, שמיליונים ומיליארדים מבני מינו סובלים מי פחות, אבל גם מי יותר, לפני שהם הופכים לארוחה עבור אלו שזועמים על מעשה ההתעללות בסין. הזעם הוא על *התנהגותם של בני האדם*.

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר

במילים אחרות, לא על כך שחזירים לא צריכים לסבול (באופן הזה), אלא על כך שבני אדם לא צריכים להתעלל בצורה הזו, לפני שהם אוכלים את קורבנותיהם. דרך ארץ קדמה לתורת העליונות האנושית.

החזיר עבר מסכת התעללות איומה, ואז נלקח למשחטה. אנשים שונים כבר אכלו מבשרו. אולי סיפורו הוא סיפורו של ישו – מי שסבל על מנוף הבנג'י כדי שלקוחות סיניים זועמים לא יעשו זאת, כאות מחאה.

כך או כך, חשוב להבין, שהחזיר עצמו הוא שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן (ומה נגיד, המבורכת? כן! זה חשוב!) נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים.

החזיר עצמו שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים

איננו רוצים לראות את מי שאנו אוכלים ואיננו רוצים לראות אותו סובל. זה לא אומר, אבל, שאסור לו לסבול. פשוט לא מול עינינו. אינספור חזירים הסובלים יום יום יעידו על כך, לו יהיו מי שיקשיבו להם.

בשנת 2012 התגלה קוף שנשמר אצל וטרינרית אחרי שקטעה את שתי רגליו ויד אחת שלו, כך גיליתי בצילום שראיתי היום ומי יודע אם אי פעם אשכח. אני נזכר עכשיו בספרם של אדורנו והורקהיימר, על הדיאלקטיקה של הנאורות, בו הם כותבים שעל ידי פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה. בני האדם מתייחסים לעצמם, כותבים אדורנו והורקהיימר, כאילו התבונה שייכת רק להם, בעוד בעלי החיים מלאים רק באימה צרופה וחסרת בינה ובדחף לברוח.

אדורנו והורקהיימר כותבים שע"י פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה

בספר "דוקטרינת ההלם" מצטטת נעמי קליין את מילטון פרידמן כשהוא כותב לגנרל פינושה: "אם תאומץ הגישה הזו של טיפול בהלם, אני סבור שיש להכריז עליה בפומבי בפירוט רב, ולהתחיל ביישומה במועד קרוב מאד. ככל שהציבור יקבל מידע מלא יותר, כך יקל עליו להסתגל".

אני חושב על אמירה מפחידה זו גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י. אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם שמצריך את הציבור להסתגל לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול.

בסין, אני מאמין, נעשתה הפעולה הזו מתוך מחשבה שהציבור אמור להיות קהה חושים ולבוז לאימתו של החזיר. אולי זו הזדמנות, אבל, לעשות את ההיפך.

גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י, אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם, שמצריך הסתגלות לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול

אז כן. בואו ונדבר קודם כל על האסון שבשחיטת החזיר, ורק לאחר מכן על כך שהופל ממנוף כפעולת ראווה. כמה שפעולת ראווה זו בזה לרצונו של החזיר, שחיטתו בזה לו הרבה יותר.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

החלת הריבונות על בקעת הירדן עלול להוות פגיעה קשה ביחסי ישראל- ירדן. צריך לשמוע את האלוף במיל. עמוס גלעד ואחרים כדי להבין במה מדובר. זה כמובן לא יפריע לנתניהו להשתמש בנושא הטעון הזה לצרכיו האישיים. מה בדיוק עבר לבני גנץ בראש כשהעלה את הנושא לסדר היום הציבורי?

יונתן שתיל הוא מאייר וקריקטוריסט. אייר במספר מקומונים ("במקום", "מלאבס" ו"צומת השרון"), אייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב ד"ר רפי קישון ובהמשך אייר לטור משותף איתו במגזין "עיתון חי". עבודות נוספות, קריקטורות ואיורי דמויות ונוף, אפשר לראות בדף האינסטגרם שלו