הזירה הפוליטית הולכת ומתייצבת לקראת הבחירות על שני גושים שאין כמעט מעבר  ביניהם. הדוגמטיות, העיקשות, ההתנהלות וההקצנה של רוב המפלגות משני הצדדים גורמת להסתגרות פנימית ורתיעה הדדית מאינטראקציה, ואם קיימות תנודות – הן רק בתוך הגושים עצמם.

הסקרים מלמדים על הסטגנציה הזו פעם אחר פעם והתחושה היא שאין מצב של הכרעה, מה שיאפשר לראש הממשלה בנימין נתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה גם אחרי הבחירות – ולמעשה עד נצח נצחים, כל עוד לא תוקם ממשלה אחרת.

אלה אינם הימים שבהם ליכודניקים מוצהרים הצביעו ליצחק רבין והעניקו לו ניצחון מוחץ בבחירות 1992, עם 44 מנדטים. תומכי הליכוד, גם אלה שלא רוצים את נתניהו, לא חוצים היום את הקווים בהמוניהם, אחרת גוש המרכז-שמאל היה עובר מזמן את גבול ה-61 מנדטים.

אלה אינם הימים שבהם ליכודניקים מוצהרים הצביעו ליצחק רבין והעניקו לו ניצחון מוחץ בבחירות 1992, עם 44 מנדטים. תומכי הליכוד, גם אלה שלא רוצים את נתניהו, לא חוצים היום את הקווים בהמוניהם

הגושים מתגבשים בתוך עצמם. אף איש ימין לא יצטרף לגוש השינוי עם יאיר גולן ומנסור עבאס, ואף איש מרכז-שמאל לא יהפוך לביביסט או יתמוך בבצלאל סמוטריץ'. הנעלם העיקרי בהקשר הזה הוא נפתלי בנט, שהמפלגה שהקים היא לפי שעה מגרש חנייה אלקטורלי גדול, עד שהנוסעים ייצאו משם לדרכם המסורתית.

נפתלי בנט מגיע לכנס של המכללה האקדמית בתל אביב, 7 בינואר 2026 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

אני לא רואה הרבה ליכודניקים שעברו או שיישארו אצל בנט, גם אם הם כועסים על נתניהו. ההיסטוריה הקצרה של בנט עם השמאל ובכלל מקשה עליהם. וקשה לי להאמין גם שאנשי הציונות הדתית שחונים אצל בנט יישארו שם. הם רק מחפשים כתובת טובה יותר.

אתמול דווח בכאן ב' כי נתניהו מקים מפלגת ימין מתונה, מעין חלופה של המפד"ל, שתתייצב בין שני הגושים, תאסוף קולות מבנט ותמנע איבוד קולות אם סמוטריץ' לא יעבור את אחוז החסימה.

לפי הדיווח, נתניהו מתכוון להעמיד בראש הרשימה את תא"ל (מיל.) עופר וינטר והיא תכלול את דדי שמחי, יועז הנדל או משה כחלון. בסקר זמן ישראל שנערך בשבוע שעבר, מפלגה כזו לא תעבור את אחוז החסימה – ניכר שמצביעי המגזר לא מספיקים כדי להחזיק שתי מפלגות ימין בנוסף לליכוד.

נתן אשל, מקורבו הפוליטי של נתניהו, מכחיש. "נתניהו לא מקים אף מפלגה, לא ערבית, לא ימנית, לא דתית ולא שמאלנית. זה רק יזיק לימין ולליכוד שהם בדרך ל-61 מנדטים"

נתן אשל, מקורבו הפוליטי של נתניהו, מכחיש. "נתניהו לא מקים אף מפלגה, לא ערבית, לא ימנית, לא דתית ולא שמאלנית. זה רק יזיק לימין ולליכוד שהם בדרך ל-61 מנדטים", הוא אמר לזמן ישראל.

עופר וינטר נושא דברים באריאל לרגל יום ירושלים, 4 ביוני 2024 (צילום: פלאש90)

בנט מקבל בינתיים קולות בסקרים גם מתומכי יש עתיד של יאיר לפיד, כחול-לבן של בני גנץ ובוחרים חדשים. הוא ינסה לשמר את המצב כדי להישאר בעמדת המפלגה הגדולה בגוש ולהנהיג את חבריו, אבל הסיכוי שלו לנצח בבחירות הוא רק באמצעות חיבור עם הקול הערבי – ולזה הוא מתנגד, ולא רק הוא.

יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הודיע שהוא לא יישב בקואליציה אחת עם מפלגות חרדיות או ערביות לא ציוניות. גדי איזנקוט ויאיר גולן מוכנים להישען על המפלגות הערביות, אבל זה לא מספיק. אם המצב הזה לא ישתנה, ואם לא יהיה מעבר בין-גושי מפתיע, אין כמעט היתכנות למהפך פוליטי.

לקראת הבחירות, שעשויות להתקיים כבר בסוף יוני, כל מפלגה מנסה ליצור לעצמה זהות ברורה, מה שמחדד לעתים או מעודד את המעבר הפנימי.

יאיר גולן צירף השבוע למפלגתו את פעילי המחאה הבולטים משה רדמן, עמי דרור והדס רגולסקי. המהלך מכעיס את חברי ופעילי מפלגת העבודה הוותיקים, שרואים איך התנועה ההיסטורית שלהם הופכת למרצ, וכועסים גם על ההתבטאויות הרדיקליות של גולן.

יאיר גולן צירף השבוע למפלגתו את פעילי המחאה הבולטים משה רדמן, עמי דרור והדס רגולסקי. המהלך מכעיס את חברי ופעילי מפלגת העבודה הוותיקים, שרואים איך התנועה ההיסטורית שלהם הופכת למרצ

יאיר גולן מכריז על התצטרפותם של פעילים חברתיים ופעילי מחאה למפלגת הדמוקרטים. 6 בינואר 2025 (צילום: דוברות הדמוקרטים)

לפעילים האלה אין אלטרנטיבה מחוץ לגוש – לא בליכוד, לא במפלגות החרדיות ולא אצל בן גביר. צריך לזכור כי העבודה קיבלה בבחירות האחרונות ארבעה מנדטים ומרצ לא עברה את אחוז החסימה. ההערכה היא כי המעבר של המפא"יניקים הללו הוא בעיקר למפלגת ישר! של גדי איזנקוט.

תופעה דומה קיימת גם בימין. הליכוד, מפלגת השלטון, רק מתדרדרת לקצה בכל תחום, החל ביחס אל המערכת המשפטית וכלה בגיוס חרדים. איתמר בן גביר משתולל, שובר את כל הכלים ואפילו סמוטריץ' לא מצליח להדביק אותו. נתניהו – שפעם התבייש אפילו להצטלם במחיצתו של בן גביר – מהלל כיום את כל מעלליו, כדי שיחבר אותו בבוא היום עם סמוטריץ'.

גם בתוך המפלגות החרדיות מתנהל סרט דומה, אבל הפוך. המחנות הקיצוניים והמקצינים נגד חוק הפטור מגיוס – האדמו"ר מגור, הרב יצחק יוסף והפלג הירושלמי – לא מצליחים לגרור אליהם את המיינסטרים החרדי.

גם בתוך המפלגות החרדיות מתנהל סרט דומה, אבל הפוך. המחנות הקיצוניים והמקצינים נגד חוק הפטור מגיוס – האדמו"ר מגור, הרב יצחק יוסף והפלג הירושלמי – לא מצליחים לגרור אליהם את המיינסטרים החרדי

לסיכום, בימים כאלה של קרע שבהם גם משפחות שכולות מקוטלגות לפי ימין ושמאל, ההתרחקות הפוליטית רק הולכת וגוברת. מי שמנסה לדבר על אחדות – בני גנץ, למשל – נדחה בבוז. כל אחד מתקבע בעמדתו ומתחפר בה, וגם ההכרעה מתרחקת.

והיחיד שמרוויח מזה הוא כמובן בנימין נתניהו.