בכל שנה סביב יום השואה אני נזכרת בין היתר בתפקידי כשגרירה בלטביה, ליטא ואסטוניה, בהן השואה הייתה רצחנית במיוחד. להמחשה, מתוך כשבעים אלף יהודים שהיו בלטביה כאשר הנאצים השתלטו עליה, רק כאלף שרדו, ולמקומיים היה חלק נכבד בטבח.

העבר מעורר סוגיות שמאתגרות את נציגי ישראל, ולא תמיד פשוט לדעת כיצד לנהוג. למשל, איך מגיבים לחילול אנדרטה לשואה? ברור שהמקרה ראוי לגינוי. מאידך, זו לא פעולה ממוסדת אלא של אדם או שניים עם פחית צבע ומברשת.

אם השגרירות תגיב, תהיה תהודה אשר תשמח את המבצעים, כנראה תעודד אחרים, וכך תופעה שולית תגדל. אולי עדיף להתעלם? ולשדר מסר כאילו העניין לא חשוב? אין כלל ברזל, אבל לעתים אין בעיה: במקום לעשות – לא עושים.

העבר מעורר סוגיות שמאתגרות את נציגי ישראל, ולא תמיד קל לדעת כיצד לנהוג. למשל, איך מגיבים לחילול אנדרטה לשואה? ברור שהמקרה ראוי לגינוי, אך זו לא פעולה ממוסדת אלא בודדים עם פחית צבע ומברשת

בראשית 1994, כחצי שנה אחרי תחילת שליחותי, נשיא לטביה (שבה הייתה השגרירות), החליט להעניק שי לכל בוגר תיכון – ספר שכתב היסטוריון לטבי, שהיה בשנים הקשות עורך עיתון פרו-נאצי. תוכן הספר לא היה אנטישמי וסביר שהנשיא לא היה מודע לעברו של הכותב.

כשהעניין התגלה, והתעוררה סערה, דוברת הנשיא לא הסבירה שזו טעות בתום לב או שהנשיא מסתייג מהדעות של הכותב. בלי להסתתר מאחורי "מקורות בלשכת הנשיא" היא הגיבה בשמה ובתפקידה ש"היהודים האלו תמיד עושים עניין מכל דבר, אבל אחר כך זה עובר", והוסיפה שלא ראוי להחזיק נגד הכותב טעויות שעשה בצעירותו, כאילו מדובר בעורך של עלון בית ספר. שמה אנטה בושה, בדגש על ההברה הראשונה, אבל יותר מתאים בושה במלרע, כמו בעברית.

לטביה ושכנותיה לים הבלטי, ליטא ואסטוניה, היו אז מדינות צעירות שזה מקרוב השתחררו מברית המועצות, ושאפו להתקרב למערב בכלל ולאירופה ולמוסדותיה בפרט. העניין העמיד את המדינה באור שלילי – מפלגות הסתייגו, שגרירים העבירו מסרים, התקשורת דיווחה.

הנשיא ביקש לפגוש אותי ושאל מה לדעתי עליו לעשות. הוא ידע היטב את התשובה – במדינה עם עבר כמו לטביה, ועם השאיפות שהיו לה, אדם שחושב ומתבטא כך לא יכול להישאר בתפקיד. החזרתי את הכדור אליו: "כבוד הנשיא, מה לדעתך הדרך הנכונה לפעול?" תוך שבוע או שבועיים, דווח שבושה עזבה את לשכת הנשיא, והעניינים נרגעו. 

נשיא לטביה החליט להעניק שי לבוגרי תיכון – ספר שכתב היסטוריון שערך בעבר עיתון פרו-נאצי. כשהעניין התגלה, דוברת הנשיא הגיבה רשמית ש"היהודים האלו תמיד עושים עניין מכל דבר, אבל אחר כך זה עובר"

אלא שכעבור זמן קצר התברר, שהיא נשארה במקומה והיא פועלת מאחורי הקלעים. בהמשך היא תפסה בגלוי את מקומה הקודם. הנשיא התעלם מביקורת מחודשת. הלחץ עליו גבר ואז, כמנהגן של שערוריות, הוא נחלש ונעלם.

אבל אנחנו – במשרד החוץ בירושלים ובשגרירות – זכרנו. גם אחרי שבושה עזבה את התפקיד, ראינו בנשיא אחראי לא רק להתעלמות מאנטישמיות בלשכתו ובמדינתו, אלא גם להגנה עליה. אבל מה יכולנו לעשות? לנתק יחסים? היה דבר אחד שיכולנו למנוע ממנו – הזמנה לביקור בארץ.

בדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה, יחסים קרובים עם ישראל נחשבו כמפתח לוושינגטון; ביקור רשמי שכלל טקסים וסמלים היה הביטוי העליון. ראשי הממשלה של שלוש המדינות הבלטיות כבר ביקרו, וגם הנשיאים של ליטא ואסטוניה. רק אחד מששה המנהיגים המובילים, נשיא המדינה שבה הייתה השגרירות, לא זכה. הוא וכל מקבלי ההחלטות בלטביה ידעו מה הסיבה.

לקראת סיום שליחותי ב-1996, כללי הטקס הכתיבו שעליי לערוך ביקור פרידה אצל הנשיא. ההודעה שפרסמה לשכתו אחרי הפגישה תואמה אתי מראש. דווח שהנשיא אמר שחייבים להיות רגישים להיסטוריה; מדינות עם עבר כמו לטביה חייבות להיות רגישות כפליים; יש להצטער על כל אי-רגישות שהתרחשה בעבר. הניסוח היה למעשה הודאה בכשל מוסרי, ולצידו התנצלות. ההודעה המשיכה ואמרה שהשגרירה הזמינה את הנשיא לביקור בישראל, והוא נענה.

השערורייה נחלשה. אבל אנו – משרד החוץ בירושלים ואני – זכרנו. גם אחרי שבושה עזבה את התפקיד, ראינו בנשיא אחראי לא רק להתעלמות מאנטישמיות בלשכתו ובמדינתו, אלא גם להגנה עליה

בכך הסתיימה פרשה שהעיבה במשך שנתיים וחצי על יחסי ישראל עם לטביה. הבושה כוסתה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.