"אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
…את הרע צריך לראות כדי להילחם בו"

("סיום", נתן אלתרמן)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כיצד קרה שאומות העולם לא זיהו את הסכנה הנאצית ולא פעלו נגדה מבעוד מועד? כיצד קרה שאנו לא זיהינו את כוונות ותכנוני חמאס בשיתוף מסייע של חזבאללה, החות'ים והמשטר האסלאמו-נאצי באיראן לביצוע טבח המוני המלווה בחטיפת חיים וחללים בשבת שמחת תורה תשפ"ד – 7.10.2023?

אני מבקש להציע תשובה המבוססת על עיון היסטורי עם משמעויות אקטואליות. התשובה כוללת שלוש נקודות הבאות:

1. חוסר הקשבה רצינית וכנה לדברי האויב

 
האויב לא הסתיר ולא מסתיר את כוונותיו. הן הנאצים בגרמניה, הן הקיצוניים הפלסטינים (על כל אגפיהם, תנועותיהם וארגוניהם), הן חזבאללה, הן החות'ים והן האיראנים – אמרו ואומרים את האמת הבסיסית, לפיה שאיפתם ותכליתם היא השמדתנו.

כיצד קרה שאומות העולם לא זיהו את הסכנה הנאצית ולא פעלו נגדה מבעוד מועד? כיצד קרה שאנו לא זיהינו את כוונות ותכנוני חמאס בשיתוף מסייע של חזבאללה, החות'ים ואיראן לביצוע טבח המוני ב-7/10?

הם לא מסתירים דבר – הכול נאמר באופן גלוי ומוצהר. בעל-פה ובכתב, בדפוס ובשידור, ובימינו גם, ובעיקר, באתרי המרשתת וברשתות החברתיות. מה שנאמר, נכתב ונהגה – שהיה וממשיך להיות הבסיס למה שנעשה.

האויב אמר ואומר, אולם רבים בחרו ובוחרים שלא להקשיב. מדוע? ניתן להעלות על הדעת מספר סיבות. ביניהן – חוסר האמון בכוונות המוצהרות של האויב; ייחוס כוונות אחרות, שהאויב אינו מצהיר עליהן, על סמך ניתוח של אלה המסרבים לתת אמון בכוונות המוצהרות, ניתוח המבוסס על הנחות מוצא של המנתחים המשקפות את תפיסת עולמם, ואת התבניות המחשבתיות שלהם ונוטות לייחס אותן גם לאויב; כפל הלשון בה נוקט האויב כאשר פנימה בשפתו אומר דבר אחד ובאנגלית ובשפה דיפלומטית אומר דברים מעט שונים (כלל אצבע – מה שנאמר פנימה בשפת המקור – הוא המבטא את הכוונה האמיתית), חוסר קשב שנובע ממיקוד בסוגיות אחרות, מטרדות היום-יום או מהתעלמות סתמית מתוך אשליה שהדברים אינם רלוונטיים.

2. אשליה בדבר חוסר רלוונטיות או היעדר היתכנות

זו אותה התפיסה, כי גם אם האויב אכן מתכוון לדבריו (כמובן בהנחה שמקשיבים לדבריו ולא מתעלמים מהם), כוונות אלו אינן רלוונטיות במציאות הריאלית או אינן בעלות היתכנות.

למה? יש מגוון סיבות, החל מהסתמכות מופרזת על כוחנו הצבאי (ו/או כוחן הצבאי של המעצמות, וביחוד מעצמות המערב), דרך התייחסות מבטלת לדבריו המוצהרים של האויב על כוונותיו בבחינת רטוריקה לצרכי פנים, וכלה באמונה, חסרת כל בסיס עובדתי וראייתי, שהאנושות "הנאורה והמתקדמת" לא תאפשר את מימוש הכוונות המוצהרות של האויב והוצאתן מן הכח אל הפועל.

הם לא מסתירים דבר – הכול נאמר באופן גלוי ומוצהר. בעל-פה ובכתב, בדפוס ובשידור, ובימינו גם, ובעיקר, באתרי המרשתת וברשתות החברתיות. מה שנאמר, נכתב ונהגה – שהיה וממשיך להיות הבסיס למה שנעשה

המציאות הריאלית היא שכלשון ההגדה של פסח – "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", או כדברי יצחק טבנקין – "עלייתנו והתרכזותנו בארצנו היו גורם המרגיז רבים בעולם. אילולא גילינו אחריות לגורלנו, אילולא עלינו ובנינו כאן כוח, הייתה השמדתנו קלה יותר, ולא היינו מרגיזים את העולם" ("לקח ששת הימים – ישובה של ארץ בלתי מחולקת" ישראל תשל"א, עמ' 85).

צבר של אשליות בשילוב ניתוח שגוי, והנחה שמה שהיה הוא שיהיה – מובילה לקונספציה. הסכנה האיומה בקונספציות היא הנטייה להתעלם מהעובדות, להתאימן לקונספציה או לפרש אותן כך שיסתדרו עם הקונספציה, במקום להביט בעובדות כפי שהן, ולהגיע על בסיסן למסקנות כלליות ואופרטיביות. הסכנה הנוראית שבאשליות היא חוסר הנכונות להפעלת כל האמצעים להבטחת הקיום. 

3. היעדר נכונות לפעולה אקטיבית מונעת

זוהי למעשה מסקנה מתבקשת בהיעדר הנחת הכוונות הרדיקליות המוצהרות כדרך פעולה הסבירה של האויב. לו הנחת המוצא הייתה שהאויב אכן מתכוון להצהרותיו הקטלניות, הרי שבמקרה כזה ישיבה בחיבוק ידיים, המתנה, והימנעות מפעולה אקטיבית להסרת האיום, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, הייתה בבחינת דרך פעולה בלתי סבירה, ולמעשה חוסר אחריות ואף רשלנות פושעת.

הצבת ההנחה לפיה האויב לא מתכוון או לא מסוגל לממש את כוונותיו כבסיס הניתוח מובילה למסקנה הפוטרת מהפעלת כל הכוחות והאמצעים העומדים לרשותנו להבטחת קיומנו.

וריאציה של גישה זו היא היעדר מיצוי מקסימלי במהלך להכרעת האויב ועצירת הלחימה טרם ריסוק האויב עד תום ובכך אי השגת הכרעה על האויב, היעדר ניצחון במערכה, ואי-הסרת האיום הקיומי.

הצבת ההנחה לפיה האויב לא מתכוון או לא מסוגל לממש את כוונותיו כבסיס הניתוח מובילה למסקנה הפוטרת מהפעלת כל הכוחות והאמצעים העומדים לרשותנו להבטחת קיומנו

*  *  *

התוצאה – הרת אסון – אז ועכשיו. עמידה מדויקת על מאפייני האויב וכוונותיו היא קריטית לעמידה במערכה – הן מבחינה טקטית-אופרטיבית והן, ובמיוחד, מבחינה אסטרטגית. האויב לא מסתיר את כוונותיו, אין פה קונספירציות. הכול גלוי, ברור, ונגיש. הנלמד סוף סוף להקשיב? להקשיב באמת וברצינות? להקשיב ולא להתעלם, להקשיב ולא להתחמק, להקשיב ולא לתרץ?

אני מייחל ליום בו יתגשמו החזונות הנשגבים של נביאינו:

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב', ד')

אך מציאות אידיאלית זו איננה המציאות הריאלית כעת. ובמציאות הריאלית הלקח הרלוונטי מגולם בדברי יצחק טבנקין:

"מעבר לכל ניגודי האינטרסים שבין אומות העולם – כולן שותפות לאדישות כלפי האפשרות של הכחדת יהודים, כל עוד אין הם עצמם נלחמים במשמידיהם. עתה כמו אז, אין ליהודים אלא דרך אחת להדוף אויבים ולרכוש ידידים והיא – הפעלת עצמאותם, עלייתם, עבודתם, נשקם והתיישבותם. יהודי שאינו מוכן לסכן את נפשו, גופו ורוחו – אויביו ייקחו ממנו את כבודו, את נפשו וגם את כספו, וכל העולם יחשה ויעמוד על דמו השפוך" (י. טבנקין, "לקח ששת הימים", ישראל תשל"א, עמ' 10).

אין חולק על כך כי ניתן להפיק לקחים מגוונים מהשואה. לקחים אוניברסליים (כלל-אנושיים) ופרטיקולריים (המתמקדים בעם ישראל). חלקם עומדים במתח אלו עם אלו, חלקם מקיימים השלמה הדדית. וביניהם – חשוב לזכור ולהפנים כי מי שאומר שכוונתו לחסלנו, והוא אומר זאת בשפתו לבני עמו באופן חוזר ונשנה ומנחיל תפיסה זו באמצעות אינדוקטרינציה – נכון להאמין לו ולפעול בהתאם.

שכן, כדברים המיוחסים לאלי ויזל:

 "הטרגדיה של העם היהודי היא שתמיד העדיף לשמוע להבטחות של ידידיו במקום להאזין לאיומי אויביו". 

התוצאה – הרת אסון – אז ועכשיו. עמידה מדויקת על מאפייני האויב וכוונותיו היא קריטית לעמידה במערכה – הן מבחינה טקטית-אופרטיבית והן, ובמיוחד, מבחינה אסטרטגית. האויב לא מסתיר את כוונותיו

אומרים שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה. זו אמירה לא מדויקת. אם נדייק נאמר שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק. טרגדיות, לעומת זאת, נוטות לחזור על עצמן, במיוחד אם לא לומדים מהן, לא מפיקים את הלקחים הרלוונטיים ולא פועלים בהתאם ללקחים אלו. זה בידינו.

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא תושב שלומי. בעל תואר PhD מאוניברסיטת ת"א, מתמחה בתולדות יהודי ברית המועצות. בוגר תכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית. במשך שנים שימש במגוון תפקידים במערך החינוך, בהם מורה ורכז תחומי דעת, תנ"ך והיסטוריה, מחנך בתיכון ומנהל תיכון. כעת מנחה באקדמיה ומרצה במכינות קדם-צבאיות.