אבישי בן־חיים נוהג להיעלב בפומבי מחבריו לעיתונות, שתוקפים אותו ומייחסים לו צביעות, אופורטוניזם או אלימות גזענית המסתתרת מאחורי חלקות הלשון. יותר מכל דבר אחר הוא היה רוצה שנאמין לו תמיד ש"הבשורה המתוקה" היא אמיתית – גלולת דבש טהורה ונטולת אינטרסים, רוע או שנאה מכל סוג שהוא.

ואכן, בהופעתו הראשונה ב"הפטריוטים", אחרי "גלות" של שנתיים וחצי מעולם הטראש־טוק הטלוויזיוני, ניסח בן־חיים את המניפסט של חזרתו למרכז הבמה במונחים נבואיים כמעט, כהלך אובד במדבר שמוצא נווה מים וגרגר של משמעות בתוך ים של הבלים:

"לפני 16 שנה עברתי לערוץ עשר ושם הייתה התוכנית 'לונדון וקירשנבאום' – התוכנית הכי חיונית, הכי חיננית, הכי חושנית שבה יש את הרעיונות הטלוויזיוניים הכי חזקים.

"אבל היא הייתה ההגמוניה של השמאל. ועכשיו אני מגיע לפה ויש שינוי מטורף כשאני בתוכנית הכי חיונית, הכי חיננית הכי חושנית, שבה מתנהל הדיון הישראלי הכי מגניב שיש וזו הבמה הזאת ("הפטריוטים", א"ה).

"התוכנית הזאת וגם ערוץ 14 בכלל זה יותר מאירוע תקשורתי, זה אירוע של זהות. אנשים שפגשתי כמעט לא השאירו לי ברירה: 'אתה הולך ל־14, נכון? אתה הולך ל־14?' שתי שאלות של זהות הם שאלו אותי: הראשונה היא, 'האם אתה הולך ל־14' והשנייה, גם כן בדאגה: 'אבל לא שינית את דעתך על ביבי?' כי גם ביבי הוא מגדיר סנטימנט של זהות לאומית.

"אז הינה אני ב־14, אבל לגבי ביבי כן שיניתי את דעתי. הערכתי אותו כאחד המנהיגים הכי חשובים בתולדות מדינת ישראל, ואחרי מה שהיה כאן בשנים האחרונות אני מעריך אותו יותר. אני חושב שהוא אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי בכלל ויש לנו משימה קדושה לשמור עליו כמו שלא יכלו בדור הקודם להגן על בגין".

הקהל מחא כפיים, אם כי מעט פחות בהתלהבות מכפי שהיה אפשר לצפות מנאום "יש לי חלום" כזה של מרטין לותר קינג המקומי, וינון מגל הוסיף: "בעזרת השם". התוכנית, אומרים, זכתה ברייטינג גבוה, והמהלך הקרייריסטי הושלם בהצלחה: עובדה, אנחנו מדברים עליו.

אבל בואו נניח גם אנחנו לציניות ולרוע הפנימי העצום, ונתייחס לדבריו של בן־חיים באותה רצינות שבה הוא דורש שנתייחס אליהם: כלומר, כלשונם. כאילו הם משקפים מילה במילה את הדובר ואת מחשבותיו, ולא ישות כיתתית שהשתלטה עליו חלילה, או רצון לנצל את הביביזם לצורכי פרנסה, כפי שרבים מחבריו לערוץ עושים בשנים האחרונות.

בהופעתו הראשונה ב"הפטריוטים", אחרי "גלות" של שנתיים וחצי מעולם הטראש־טוק הטלוויזיוני, ניסח בן־חיים את המניפסט של חזרתו למרכז הבמה במונחים נבואיים כמעט, כהלך אובד במדבר שמוצא גרגר של משמעות

נחלק, אם כן, את טיעוניו של ד"ר בן־חיים לשלושה, כפי שמקובל בצבא – אחרי הכול האיש חזר מחודשים ארוכים במילואים.

טיעון ראשון: "חינני וחושני"

הטיעון הראשון הוא שתוכנית הדגל של "ערוץ 14", "הפטריוטים", היא "מגניבה", "חיננית", "חושנית" ו"חיונית", ושהיא תפסה את מקומם של "לונדון וקירשנבאום" כזירה שבה מבעבעים "הרעיונות הטלוויזיוניים הכי חזקים".

"לונדון וקירשנבאום" נחשבה למכרה זהב לאינטלקטואלים נטולי פוזה (פחות או יותר), מקום שבו אפשר ליהנות מתרבות, הגות, מחקר ורעיונות מקוריים בלי לוותר על הכיף, בלי פוציות מיותרת (יותר או פחות) ובלי אבק פומפוזי. מקום שבו אפשר קצת להתפרע גם כשעוסקים בנושאים ברומו של עולם.

ד"ר אבישי בן־חיים בתוכנית "הפטריוטים", 1 ביוני 2026 (צילום: ערוץ 14, צילום מסך)

ובכן, בואו נראה מהי אותה באר לונדון־קירשנבאומית של "רעיונות טלוויזיוניים" שאליה זינק בן־חיים לאחר שהשיל את מדיו.

בתוכנית השבוע, חברו של בן־חיים לפאנל, איתמר פליישמן, הביע תמיכה ברעיון, טלוויזיוני לכאורה, של הפעלת אלימות וונדליזם נגד שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, אחרי שאספסוף ביצע מה שרעייתו של סולברג, שאין לחשוד בה שהיא חלק מה"הגמוניה השמאלנית", קראה לו "פוגרום":

"בסדר היא נסערת, וקשה לה, והיא עברה חוויה מאוד קשה אבל עם כל הכבוד, עם כל הכבוד, תשאלי את בעלך למה הדבר זה קורה. בעלך עומד מנגד, שלא לומר משתף פעולה, כששופכים פה את דמם של אנשים חודשים, על חודשים, על חודשים, מפרים את זכויות האדם שלהם, מפרים את זכויות האזרח שלהם…

איתמר פליישמן: "אל תחשבי להסתתר בבית המלך מפני היהודים. אם בעלך הוא חלק ממבעירי השרפות, והוא בהחלט חלק ממבעירי השרפות, השרפה לצערנו תגיע גם אלייך"

"ואני לא שמעתי לא את בעלך ולא אף אחד אחר שואל איך עושים דבר כזה ליהודים? לוקחים אדם כמו רומן גופמן והופכים אותו לעבריין. ואין פוצה פה ומצפצף.

"כמו במגילת אסתר גבירתי – ובאמת אני לא רוצה שזה יקרה לך ורחמיי עלייך כרגע – אל תחשבי להסתתר בבית המלך מפני היהודים. אם בעלך הוא חלק ממבעירי השרפות, והוא בהחלט חלק ממבעירי השרפות, השרפה לצערנו תגיע גם אלייך. בידיים שלו לעצור את זה".

אין ספק. מגניב, חושני, חינני. ובעיקר: לא הגמוני ולא שמאלני.

1. טקסט הסתה אלים ומופרע נגד סולברג, מפיו של איתמר פליישמן בערוץ 14:

"היא נסערת וקשה לה [על אשתו של סולברג]… עם כל הכבוד, תשאלי את בעלך למה זה קורה. בעלך עומד מנגד, שלא לומר משתף פעולה, כששופכים פה את דמם של אנשים חודשים על חודשים… מפרים את זכויות האזרח שלהם, pic.twitter.com/cK22dcPvWH

— Revital Salomon (@TheSharkLady) June 4, 2026

טיעון שני: "ערוץ 14" הוא אירוע של זהות

הטיעון השני יוצא מהנישה הרעיונאית של "הפטריוטים" אל המוצר החדש כולו: "ערוץ 14", אליבא דדוקטור בן־חיים, הוא לא סתם ערוץ אקטואליה ימני או תומך נתניהו – הוא "אירוע של זהות".

ובכן, בואו נראה מהי אותה זהות שאליה משתייך כיום בן־חיים – הפעם בלי למצמץ ובלי להידחק בכוח לתוך הגמוניה, אלא מתוך מקום אמיתי של שותפות. הינה רק כמה דוגמאות מהשבוע:

• באחת התוכניות התקשרו אנשי הערוץ לאם שכולה והאשימו אותה, בהפתעה כמובן, כי הכול תמיד בהפתעה, ברצון לפלוש מחדש לבופור, כלומר בתבוסתנות.

אותו כתב חרוץ השקיע ומצא בשוק אדם שהבהיר ש"את כל השמאלנים במדינה צריך לשרוף בים". מהאולפן ניתן היה לראות את המגיש בועז גולן מחייך ומהנהן בשביעות רצון

• תבוסתנות נשאה בפיה גם כוכבת אחרת בערוץ, עירית לינור, שגרסה כי "גלי צה"ל" ושותפה לתוכנית ב"גלי צה"ל", משה שלונסקי (גילוי נאות: חבר ושותף של הכותב לפודקאסט) הם "תבוסתנים", משום שהעזו לצאת נגד המעשים המחרידים שתועדו בשדה תימן.
• שעתיים לפני הפוגרום בביתו של סולברג, הבאנר בתוכנית הדגל של הערוץ היה "בג"ץ בשירות האויב".
• בתוכנית אחרת יצא כתב לשטח וניסה לקבל מאדם נכה עם מוגבלות קשה בכיסא גלגלים תשובה לשאלה למה צריך לסגור את "גלי צה"ל". אימו השתלטה על המיקרופון והבהירה שמי ש"נגד החיילים" צריך "לא לממן אותו בשקל", והוסיפה: "היידה ביבי, היידה בן גביר".

"רק בן גביר, ואת הישמעלים ואת השמאלנים כולם נשרוף בים" אומר לנו האיש שעומד בחזית קונדיטוריה "דובשנית" (רחוב מחנה יהודה 22, למי רוצה), בראיון לגיטימי לחלוטין בסטנדרטים של ערוץ 14. והסקופר @atayshalev6, שזו פסגת העיתונות בחייו, אפילו לא שואל למה לשרוף בים? המים לא יכבו את האש? pic.twitter.com/1IQ9fk0AbT

— Ariel ???????????? אבן יסוד (@arielevenyesod) May 28, 2026

• אותו כתב חרוץ השקיע ומצא בשוק אדם שהבהיר ש"את כל השמאלנים במדינה צריך לשרוף בים". מהאולפן ניתן היה לראות את המגיש בועז גולן מחייך ומהנהן בשביעות רצון. הכתב לא נרתע מהתשובה והמשיך לשאול את המרואיין מה עמדתו על מהלכיו של איתמר בן גביר מול המשט.
• במסגרת "תחקיר מושקע" של הערוץ עמדו שורה של מגישיו הבכירים והפריכו בזה אחר זה שמועות בלתי מבוססות שלפיהן מישהו השתיק בכוח מלמעלה את אלדד יניב, משום שהשמיע דעות שלא מצאו חן בעיני השמאל.

אפשר להפליג בעוד ועוד דוגמאות, כולן כאמור משבוע אחד של שידורים, אבל המסר ברור: "ערוץ 14" הוא אכן "אירוע של זהות", ואליו משתייך כעת בן־חיים. זהותו נדדה בחושך, ורק כעת מצאה את ביתה ואת מקומה הטבעי.

אבל לגופו של עניין, בן־חיים אכן צודק כשהוא מאבחן שנתניהו הצליח להפוך את זהותו לשלם הגדול מסך חלקיו הפרומים. ולו הייתה אופוזיציה רצינית בישראל, היא הייתה מבינה שהמפתח לשינוי טמון בדיוק כאן

הטיעון השלישי: נתניהו הוא גדול המנהיגים היהודים

הטיעון השלישי הוא כמובן החשוב ביותר. למעשה, הוא הדבר היחיד שחשוב, מפני שהוא כבר עושה זום־אאוט למדינת ישראל כולה – לעתידה ולגורלה: בנימין נתניהו הוא אחד המנהיגים הגדולים בכל הדורות, ויש "לשמור עליו", מן הסתם מפני אותה הגמוניה שמאלנית שפעם בן־חיים חי בצילה כְּגֵר.

בן־חיים צודק שנתניהו הפך ל"סוגיה של זהות", ומשמש פֶּה לברית המקופחים שאסף לחיקו, ואולי אף יצר: רוב מוחלט של חרדים, רוב בקרב המזרחים, רוב בקרב המתנחלים ורוב בפריפריה.

אפשר לטעון שנתניהו בכלל אשכנזי; שהוא הזניח את הפריפריה; שהחרד"לים משתמשים בו כחמורו של משיח כדי לממש את חזון ארץ ישראל השלמה; שההצלחה הזאת היא תוצאה של הסתה מתמשכת ועקבית; ושנתניהו אימץ את הגזענות נגד ערבים כדי למשוך קהל צמא דם – ועוד הנמקות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במליאת הכנסת, 5 בינואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל לגופו של עניין, בן־חיים אכן צודק כשהוא מאבחן שנתניהו הצליח להפוך את זהותו לשלם הגדול מסך חלקיו הפרומים. ולו הייתה אופוזיציה רצינית בישראל, היא הייתה מבינה שהמפתח לשינוי טמון בדיוק כאן – לפחות במקומות שבהם יש סיכוי לשינוי תודעה, למשל בפריפריה הדואבת.

אבל החלק השני של הטיעון הזה – שנתניהו הוא מנהיג דגול ומוצלח – אינו מבוסס כלל. ואם בן־חיים רוצה שייקחו אותו ברצינות ולא יתייחסו אליו כאל ליצן חי"ר פתטי ורודף תשומת לב, עליו למצוא ולו תחום אחד משמעותי שבו חייהם של הישראלים השתפרו בשנים האחרונות: ביטחון לאומי, ביטחון אישי, כלכלה, יוקר מחיה, תחבורה, רווחה או אפילו תרבות.

אבל החלק השני של הטיעון הזה – שנתניהו הוא מנהיג דגול ומוצלח – אינו מבוסס כלל. ואם בן־חיים רוצה שייקחו אותו ברצינות ולא יתייחסו אליו כאל ליצן, עליו למצוא ולו תחום אחד משמעותי שבו החיים השתפרו

לא תחושות, לא זהות, לא נקמה, לא קיפוח ולא כבוד. תחום עובדתי.

ללא הוכחה משמעותית כלשהי ל"מנהיגות דגולה", אין כל אפשרות להתייחס להמלצה של בן־חיים כרצינית. היא נותרת מהתלה קומית מופרכת של סטנדאפיסט המקושש מחיאות כפיים במדמנה של "ערוץ 14", ואחר כך עוד מתלונן שחבריו בתקשורת משליכים לעברו עגבניות.