ביחסי ארה"ב וישראל בשנה האחרונה יש ערבוב מרתק – ויש שיטענו מסוכן מאוד – בין האישי ללאומי, בין האגו לביטחון המדינה, ובין ימין לשמאל, לפחות הימין והשמאל האמריקאיים. על הרקע הזה, האפיזודה האחרונה מציבה תמרור אזהרה חשוב ומעניין.
רשת NBC האמריקאית דיווחה בשבוע שעבר, בהסתמך על גורמים רשמיים בארה"ב, כי סוכנות המודיעין של משרד ההגנה (DIA) עדכנה בשבועות האחרונים את הערכת האיום של המודיעין הנגדי שלה והעלתה את ישראל לדרגת איום "קריטית" – הרמה הגבוהה ביותר.
הסיבה, לפחות לפי הפרסום, היא שהפנטגון מעריך כי ישראל מרגלת אחרי גורמים בכירים בממשל במטרה להשיג מידע על דיונים פנימיים ותהליכי קבלת החלטות הנוגעים לניהול המערכה המדינית והצבאית מול איראן.
מדובר בהאשמה שפעם – בעידן שבו הפעלת המרגל ג'ונתן פולארד זעזעה את אמות הסיפים – הייתה עשויה לפתוח מהדורות גם אצלנו
בין הגורמים שהוזכרו כמטרות לאיסוף המודיעין הישראלי: שליח הנשיא סטיב ויטקוף, תת־שר ההגנה למדיניות אלברידג' קולבי ובכירים בפנטגון.
מדובר בהאשמה שפעם – בעידן שבו הפעלת המרגל ג'ונתן פולארד, למשל, זעזעה את אמות הסיפים – הייתה עשויה לפתוח מהדורות גם אצלנו. אבל כשבשיח היום־יומי שולטים מנהיגים פרועים כמו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, היא עברה, לפחות בישראל, כמו משב רוח קיצי קצר וחסר משמעות.
באמריקה ובישראל, חשוב להדגיש, הכחישו את הפרסומים. שגרירות ישראל בוושינגטון אף הגדירה אותם כ"שקריים לחלוטין". עם זאת, לא מדובר ב"פייק ניוז" – כלומר, אין טענה שלפיה כלי התקשורת ממציאים את הדיווח, ואין ויכוח כי הם מסתמכים על סוכנויות ממשל ועל דיווחים קיימים. הדיון הוא האם אותן הערכות של משרד ההגנה נכונות או לא.
כשהבובה מקללת את החוט שמפעיל אותה
גם אם נניח שמדובר בהערכות מוגזמות או בניתוח שגוי של פעילות ישראל, צריך לראות את הטוויסט הנוכחי ביחסים האסטרטגיים בין המדינות על רקע המשברים המחזוריים בין ממשל טראמפ לנתניהו. כאן כבר עולות שאלות שמעסיקות את התקשורת ואת הציבור בישראל, חודשים ספורים לפני מערכת בחירות קשה וגורלית במיוחד.
לפני שבועיים פרסם העיתונאי ברק רביד, באמריקה ובישראל, פרטים על "שיחת הקללות" בין טראמפ לנתניהו – פרסום שהיה שיאם של חודשים של האשמות גוברות באמריקה, שלפיהן ישראל ונתניהו רואים בממשל האמריקאי בובה על חוט, שאותה ניווטו לתקיפות באיראן ולתסבוכת הנוכחית באזור, כולל המצור בהורמוז.
הניסיון הגמלוני של לשכת נתניהו למזער את השיחה למשהו מנומס ודיפלומטי הרבה יותר רק העצים את הפארסה: אחרי הכול, איש אינו מאמין שטראמפ – שנוהג להשפיל ולהכפיש, ללעוג ולספר בדיחות – באמת ברר מילים
הניסיון הגמלוני של לשכת נתניהו למזער את השיחה למשהו מנומס ודיפלומטי הרבה יותר רק העצים את הפארסה: אחרי הכול, איש אינו מאמין שטראמפ – שנוהג להשפיל ולהכפיש עיתונאיות בפומבי, ללעוג לנכים ולספר בדיחות של אלפא־מייל בכל הזדמנות – באמת ברר מילים בסגנון חנה בבלי.
אם היה ריב, ולשכת נתניהו מכירה בכך שהיה, הרי שהדיווח על "קללות" תואם את אישיותו של הנשיא האמריקאי הבוטה.
גם בערוץ הבית של טראמפ, פוקס ניוז, מהדהדים את הפרסום של @BarakRavid על שיחת הקללות בינו לבין נתניהו pic.twitter.com/pq4h0UUTZm
— Yosef Yisrael (@yosefyisrael25) June 2, 2026
אבל מה שמעניין, ופוטנציאלית מדאיג, הוא לראות כיצד כמה סיפורים שונים לכאורה מתחברים זה לזה לכדי אגרוף מסיבי בפרצופה של השותפות האסטרטגית ארוכת הטווח והקריטית בין שתי המדינות.
כך ההאשמה – נכונה או לא – בריגול, והריב – מכוער או לא – בין שני המנהיגים בטלפון, מתדלקים נשק דו־צדדי בברית הלא קדושה שנוצרה בארה"ב בין ימין לשמאל ובין דמוקרטים לרפובליקאים: התנגדות מסיבית למלחמה, האשמות הולכות וגוברות שישראל היא מכשול קבוע לסדר העולמי, וקריאות לעצור או להגביל את הסיוע ואת הברית האסטרטגית בין המעצמה האמריקאית לשלוחתה.
ויש מי שיטען שכל אלה מתחברים להצפה מחודשת של גל אנטישמי שהיה רדום במשך עשרות שנים. הדוגמאות ל"שותפות הגורל" הזאת בין הימין הרדיקלי בארה"ב לבין השמאל הפרוגרסיבי – שהטינה, ויש שיאמרו השנאה, לישראל מאחדת ביניהם באופן שכמעט שום נושא אחר אינו מצליח – מפחידות כל מי שגדל על האקסיומה שארה"ב היא האח הגדול, המגונן והמיטיב של ישראל.
פרשת הריגול־לכאורה מספקת תחמושת יעילה כמעט לכולם: לדמוקרטים פציפיסטים שמתנגדים למלחמה, כמו ברני סנדרס ולגורמי MAGA שהעלו את טראמפ, כמו טאקר קרלסון
במידה רבה, הן גם תוקעות סיכה בבלון של הימין הישראלי, שעד לפני שבועות אחדים חגג את טראמפ ונתניהו כמשיחים תאומים עם שיער כתום וסגול.
פרשת הריגול־לכאורה מספקת תחמושת יעילה כמעט לכולם: לדמוקרטים פציפיסטים שמתנגדים למלחמה, כמו ברני סנדרס; לגורמי MAGA שהעלו את טראמפ לשלטון, כמו טאקר קרלסון, שמתנגדים להשפעות זרות על האינטרס האמריקאי וחובטים בישראל בעוצמה על בסיס יום־יומי.
כמו כן הפרשה מספקת תחמושת גם לממסד הדמוקרטי המיינסטרימי, שדורש להגביר את הפיקוח, הבדיקות והחקירות סביב יחסי ישראל–ארה"ב; ולמחנה השמרני הפרו־ישראלי, שהולך ומתקשה להגן על אמינות הברית הישראלית–אמריקאית על רקע האשמות קשות שכאלה.
לתוך הסלסלה העכורה הזאת נדחפים העיתונאים והפרשנים, שנדרשים להסיק מסקנות מהירות וחדות כמעט כמו לשונו של הנשיא האמריקאי או קצב הספינים והשקרים של חברו־יריבו בישראל. כך נשמעות מהדורות החדשות בארץ כמו חולה דו־קוטבי שנע חליפות בין אופוריה לדיכאון.
יום אחד השותפות חזקה ואיתנה מאי פעם, והצבאות – האמריקאי והישראלי – פועלים בתיאום "חסר תקדים". הם מתמזגים לכדי זרוע ארוכה שמקימה בסיסים משותפים מסומלילנד ועד עיראק.
הבחירות שיתקיימו כאן באוקטובר ייסובו סביב השאלה "כן או לא נתניהו". כל שאר השאלות משתרשרות ממנה – גיוס החרדים, ההפיכה המשטרית, ועדת חקירה ממלכתית – או צפויות להיעלם כמעט לחלוטין מהשיח
למוחרת נפתחות המהדורות בדאגה מרוח אנטישמית ברחבי ארה"ב, ממתח ונתק בין ירושלים לוושינגטון, ומהתקדמות אמריקאית עצמאית להסכמים עם איראן – שנוגדים את האינטרס הישראלי ואת כל מה שישראל עבדה להשיג ב־30 שנות פמפום האיום האיראני של שלטון נתניהו.
האם אפשר לגייס את המשברים מול ארה"ב בבחירות?
הבחירות שיתקיימו כאן באוקטובר ייסובו סביב השאלה "כן או לא נתניהו". כל שאר השאלות משתרשרות ממנה – גיוס החרדים, ההפיכה המשטרית, ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר – או צפויות להיעלם כמעט לחלוטין מהשיח: מדינה בפוסט־טראומה, חינוך רעיל, יוקר המחיה, נטישת ההייטק ועוד.
בתוך כך, נושא אחד נותר תעלומה: כיצד ישפיעו היחסים המורכבים בין ישראל לארה"ב על נתוני ההצבעה.
אם יהיו סבבים משותפים נוספים מול איראן, הבייס הביביסטי יוכל לשוב ולנפנף במנטרת "רק ביבי יכול"; ואילו אם ייחתם הסכם מול איראן שמשאיר בידיה אורניום וטילים – אותו בייס ירצה להתרחק מאמריקה ומטראמפ כמו מאש.
הייתי אומר שלגדי איזנקוט, נפתלי בנט ויאיר גולן כדאי לנסות לחשוב איך אפשר למקסם את הברית העכורה באמריקה כנשק בבחירות נגד שלטון נתניהו ותוצאותיו הרעילות. אבל את זה קל יותר לומר מלבצע. הציבור כאן מותש, מרוט וטרוט עיניים. במקסימום נותר לו להתמכר לספינים היומיים המתחלפים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו