אנו חייבים להודות: המאבק נכשל. הגיע הזמן להפסיק להיאבק על גיוס חרדים ולהתחיל להגדיר מחדש מהי אזרחות ישראלית.

המאבק נכשל לא משום שהחרדים ניצחו ולא משום שהחילונים הפסידו, אלא משום שהוויכוח כולו נשען על הנחת יסוד שגויה: אנו נאבקים מאבק סרק לשלב את החברה החרדית בניגוד לרצונה, אמונתה, דרך חינוכה ואופן קבלת הסמכויות שלה.

החוק המתגבש להשוואת לימוד תורה לשירות צבאי והמשך הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא רק ההכרה הרשמית בכך.

המאבק לגיוס נכשל כי זהו מאבק סרק לשילוב החברה החרדית בניגוד לרצונה, אמונתה, חינוכה וקבלת הסמכויות שלה. החוק המתגבש להשוואת לימוד תורה לשירות צבאי והישרדות נתניהו הוא רק ההכרה הרשמית בכך

זוהי הצהרה לפיה המדינה מקבלת את קיומה של קבוצה ההולכת וגדלה באופן אקספוננציאלי, הנהנית ממשאביה, מכוחה הפוליטי ומהגנתה הביטחונית של המדינה, מבלי לשאת בחובות שעליהן נשען קיומה. תוך בוז עמוק, שנאה וניכור לערכי הקמתה ולסיפור הישראלי.

הגיע הזמן להפסיק לנסות לשנות את החרדים ולהתחיל לשנות את כללי המשחק. מתוך הכרה בעובדה שאנו איננו יכולים ולא רוצים להיות האפוטרופוסים של החרדים בשום צורה. מציאות בה אנו היד המגוננת, המפרנסת ואז גם היד הננשכת.

את היד הזו צריך למשוך לאחור ולחשב מסלול מחדש.

אינני מבקשת לקבוע כיצד יחיו חרדים, לא לכפות עליהם לימודי ליבה, שירות צבאי או אורח חיים חילוני. אם זו בחירתם להישמע לרבניהם, ללמוד תורה כל חייהם ולחיות בעוני והתבדלות – זו זכותם. אבל לבחירות האלו יש מחיר.

הטעות הגדולה של ממשלות ישראל הייתה להפוך בחירה פרטית לאורח חיים מסובסד ולגדל כוח פוליטי של מיעוט מתבדל הקובע עבור הרוב הנושא בנטל.
בשום מקום אחר בעולם החרדים אינם נהנים ממערכת כה רחבה של תמיכות, פטורים והטבות. שם הם מצליחים לשמור על חרדיותם בלי שמדינה תממן אותה עבורם. הם עובדים, מקימים עסקים, מתפרנסים ומקיימים את קהילותיהם. רק בישראל נבנה מודל של תלות פוליטית שבו הציבור הנושא בנטל מפרנס את מי שמשתמט מהחיים הנורמטיביים.

הגיע הזמן להפסיק לנסות לשנות את החרדים ולהתחיל לשנות את כללי המשחק. מתוך הכרה בעובדה שאיננו יכולים או רוצים להיות אפוטרופוסים של החרדים, במציאות בה אנו היד המגוננת, המפרנסת, ואז גם ננשכת

מדינה אינה יכולה להתקיים כאשר היא מממנת אורח חיים וחינוך המתנכרים לערכי היסוד שעליהם היא נשענת, המוחק את הסיפור הישראלי והופך אותו לאסון הגדול של העם היהודי אפילו יותר מהשואה.

מדינת ישראל מממנת את החלשת החוזה האזרחי שעליו היא עצמה נשענת. כור ההיתוך, החינוך הממלכתי שעליו עמלו מובילי המדינה בעשור הראשון לקיומה, ביקש לבטל את הסקטוריאליות ולכונן ישראליות וזהות משותפת, שמחויבת לחוזה אזרחי הבונה מדינה וחברה עצמאית וחזקה.

בפועל, במשך עשרות שנים משקיעה מדינת ישראל מיליארדים במערכות חינוך מתבדלות, שאינן מחנכות לשותפות אזרחית מלאה, ורואות בישראליות ובציונות שהקימה אותה אסון ובגידה בערכים יהודיים.

כל מה שמייצג תרבות חילונית מוקע כמשוקץ ובעיה מוסרית. חינוך להשתלבות בשוק העבודה זו בדיחה, כפיפות לחוקי המדינה הם אפילו לא המלצה, ושירות בצה"ל זו הכרזת השמדה. הלהיט: "בשלטון הכויפרים אין אנו מאמינים, נמות ולא נתגייס". נאמר בכנות ובאמונה לוהטת. כל דרך לפרש זאת אחרת לוקה בעיוורון או כניעה.

הדורות שהובילו את הכמיהה לטריטוריה לעם היהודי למוד הפוגרומים והרדיפות, טוו וכוננו את החזון הציוני בניגוד לציפייה למשיח, בנו את המדינה כחלוצות וחלוצים, לוחמות ולוחמים, ההון האנושי שהקים מערכות ממסד, בריאות, חינוך ואקדמיה, מדע ומחקר, תרבות וכלכלה, בוני הערים והתעשייה – זה הדור שיזם והקים מחדש את התקומה היהודית לאחר ניסיון ההשמדה הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. אחד מסיפורי התחייה המופלאים בהיסטוריה המודרנית שזכה להערכה עצומה בעולם כולו.

במשך עשרות שנים משקיעה מדינת ישראל מיליארדים במערכות חינוך מתבדלות, שאינן מחנכות לשותפות אזרחית מלאה, ורואות בישראליות ובציונות שהקימה אותה אסון ובגידה בערכים יהודיים

ובכל זאת, יותר ויותר ישראלים גדלים במערכות שאינן רואות בסיפור הזה מקור לגאווה או להשראה. אצלם הוא מוצג כאסון ואפילו הכרזת השמדה על החלק בעם היהודי שאינו מאמין במדינת ישראל שהוקמה ברוח מגילת העצמאות.

במקביל, מתרחש תהליך נוסף הנלחם בכל מה שמייצג חילוניות, ליברליות ונשים. מאז ומתמיד, נשים היו שותפות מלאות להקמת ולהגנה על המדינה, חלק בלתי נפרד מכל מערכותיה והתקדמותה בכל תחום. בשיח החרדי וגם בזה של ישיבות ההסדר, נשים הפכו לקבוצה שיש להגביל ואף למחוק את נוכחותה במרחב הציבורי: חיילות נתפסות כהפרעה והטרדה, שוויון מגדרי נתפס כאיום שיש להכחידו.

החילוניות נתפסת לא פעם ככשל מוסרי. היכן שלא מענישים בחומרה חרדים המתפרעים באנרכיזם קיצוני נגד גיוסם לצבא – כן שופטים ואוסרים בכלא צבאי מי שחיממו טוסט בשבת או ישבו מתחת לשמיכה כדי להתחמם ביום קר.

הצבא עסוק בלייצר ואקום נשי וחילוני עבור הקבוצות הדתיות והחרדיות כדי לא לזהם את תודעתם. היכן שלא מתאמצים לשמור על חיי לוחמים, עסוקים בלשמור על טוהר המגדר ועומק האמונה הדתית.

אין מדובר במחלוקת תרבותית רגילה. מדובר בהפיכת פירמידת הקיום בניסיון לעצב מחדש את המרחב הציבורי כך שיתאים לתפיסת עולם אחת ומצומצמת, תוך דחיקת הציבור הרחב לשוליים והפיכתו לבעיה.

בשיח החרדי ובזה של ישיבות ההסדר, נשים הפכו לקבוצה שיש להגביל ואף למחוק את נוכחותה במרחב הציבורי: חיילות נתפסות כהפרעה והטרדה, שוויון מגדרי נתפס כאיום שיש להכחידו. החילוניות נתפסת ככשל מוסרי

הפרדוקס הוא כי זו הפכה החברה הפריווילגית ביותר במדינת ישראל. כאשר מדינה אינה מכבדת את ערכיה אשר כוננו את קיומה, היא מאבדת את הסיבה להמשיך ולהתקיים כחברה ריבונית.

דווקא כאן כדאי להביט במי שכן בוחר להיות שותף: דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, בדואים, מוסלמים ואזרחים נוספים חסרי דת או שאינם יהודים על פי ההלכה, המתחנכים במערכת חינוך ממלכתית, המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון. גם הם מאכלסים את מערכות הרפואה, החינוך, האקדמיה, ההייטק, התעשייה והכלכלה. רבים מהם אינם שותפים מלאים לנרטיב הציוני ההיסטורי אולם הם אזרחי המדינה וחיים בה על אחריותם, ללא פריווילגיות מיוחדות. הם אינם דורשים שהמדינה תשתנה כדי להתאים את עצמה אליהם, הם פשוט משתתפים.

מדינת ישראל צריכה לאמץ עיקרון פשוט: שוויון וממלכתיות. אזרחות אינה רק סל זכויות. אזרחות היא קודם כל אחריות אישית הנושאת עימה חובות. לכן הגיע הזמן להפסיק את המאבק על גיוס החרדים ולהעביר אל האחריות לחייהם לידיהם.

לא להעניש על אמונה, אך גם לא לממן השתמטות מחובות אזרחיות: מי שאינו עובד מבחירה, אינו משרת ואינו משתתף במאמץ האזרחי המשותף לא יהיה זכאי למערך הטבות ייחודי רק בשל השתייכותו לקבוצה פוליטית או דתית. המשך יבוא.

זהו אינו מאבק נגד חרדים. זהו מאבק בעד חוזה אזרחי חדש. חוזה שבו הזכויות אינן נובעות מזהות, ממוצא או מהשתייכות מגזרית. הן נובעות משותפות אמיתית בחיים הנורמטיביים.

לא להעניש על אמונה, אך גם לא לממן השתמטות מחובות אזרחיות: מי שלא עובד מבחירה, לא משרת ולא משתתף במאמץ האזרחי – לא יהיה זכאי למערך הטבות ייחודי רק בשל השתייכותו לקבוצה פוליטית או דתית

השאלה הגדולה של ישראל אינה מי יהודי נכון או יותר יהודי, אלא מי מוכן.ה להיות שותף.ה לקיומה הבטוח והמשגשג של מדינת ישראל דמוקרטית וליברלית.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.