בבחירה בין יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לבין איתמר בן גביר – בחר ראש הממשלה בנימין נתניהו בבן גביר – ובמקום למקם את ישראל בצמרת הפוליטיקה העולמית, הציב אותה במחנה הכהניסטי. את המחיר משלמים כולנו

שורש הטעות של ישראל נעוץ בכך שכאשר אתה יוצא עם ארצות הברית למלחמה משותפת נגד איראן, אתה חייב להתאים את עצמך לצרכיה – ולא לצפות שהמעצמה הגדולה בעולם תתאים את עצמה לפוליטיקות הקטנות שלך, בייחוד כשהן סותרות את יעדיה האסטרטגיים.

מה רצתה ארצות הברית מן המלחמה? לעצב מזרח תיכון חדש של PAX AMERICANA, "שלום אמריקאי" – בו כל מדינות ערב, יחד עם ישראל, מקימות חומה מול איראן ובעלות בריתה רוסיה וסין, ובחוד החנית ניצבות ישראל וסעודיה.

כשאתה יוצא עם ארה"ב למלחמה נגד איראן, עליך להתאים את עצמך לצרכיה – ולא לצפות שהמעצמה הגדולה בעולם תתאים את עצמה לפוליטיקות הקטנות שלך, בייחוד כשהן סותרות את יעדיה האסטרטגיים

אבל ישראל, במקום לקדם את האסטרטגיה האמריקאית, חיבלה בה.

שלוש פעמים נתניהו לא בא

נתחיל בכך שראש הממשלה נתניהו סירב להפצרותיו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להשתתף בכנסים הגדולים שלו עם מדינות המזרח התיכון. מייד עם היכנסו לבית הלבן הגיע טראמפ לאזורנו כדי לעצב את "השלום האמריקאי". הוא קיווה שנתניהו ישתתף עמו בחגיגה הגדולה – אבל ביבי לא בא.

אחר כך, כשהגיע טראמפ לנאומו הגדול בכנסת, הוא קיווה שתמורת פנייתו הישירה לנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, יצטרף אליו נתניהו לכנס הגדול של מדינות ערב בשארם א-שייח'. למען האמת, נתניהו הבטיח, ההכנות לצירופו למטוס הנשיאותי כבר נעשו – ושוב, ביבי לא בא.

להתייצבותו של נתניהו לצד טראמפ היה אמור להיות רווח נוסף: נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הודיע שאם נתניהו בא – הוא לא בא. כך יכלה ישראל להפגין את בכירותה בברית עם ארצות הברית, וגם להרוויח את סילוקה של טורקיה. אבל קרה ההפך.

ככה מחק ביבי את עצמו מן הליגה העליונה של המזרח התיכון – והוא באמת בליגה אחרת, ליגה ג', אם בכלל.

כעת, כשטראמפ מכין את פגישתו עם מדינות ערב בפריז, הוא כבר לא הזמין את נתניהו. לנתניהו יכול היה לצמוח מן הביקור בפריז רווח נוסף – ביטול בפועל של צו המעצר נגדו בהאג. קשה להאמין שהצרפתים היו עוצרים אורח של טראמפ שבא להסדיר את המזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה עם איראן. אבל אחרי שתי אכזבות, טראמפ לא ניסה את מזלו בפעם השלישית.

להתייצבות נתניהו לצד טראמפ בשארם היה אמור להיות רווח נוסף: ארדואן הודיע שאם נתניהו בא – הוא לא בא. כך יכלה ישראל להפגין את בכירותה בברית עם ארה"ב, ואף להרוויח את סילוק טורקיה. אבל קרה ההפך

בן סלמאן או בן גביר

שורש העניין הוא שבבחירה בין בן סלמאן לבן גביר – נתניהו בחר בבן גביר. במקום למקם את עצמו בצמרת הפוליטיקה העולמית, הוא מיקם את עצמו במחנה הכהניסטי, בין "לה פמיליה" לנוער הגבעות. זו הייתה בחירתו – אבל את המחיר משלמים כולנו.

יש לנשוך שפתיים עד שהממשלה הזאת תחלוף מן העולם, אך כבר עכשיו יש לתת את הדעת כיצד לתקן את הקלקול הגדול.

כיצד מתקנים

ראשית, יש לעשות את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן ולא עשינו: לחמש ולאמן את האופוזיציות המכוונות למשטר האייתוללות באיראן, כדי שיוכלו לצאת לרחובות ולתת מלחמה למשמרות המהפכה. בכך נוכל להיעזר במדינות המפרץ, שעמן אנו חולקים את האויב המשותף שמעבר למפרץ. בהקשר זה יש להבליט את חשיבות חבל אחוואז, היושב על מצרי הורמוז ועל מאגרי הנפט של איראן, ומאוכלס בערבים השונאים את האייתוללות.

משטר האייתוללות נפגע קשות מן המלחמה, חרף כל דברי הרהב על ניצחון. יש להם תמונת ניצחון – בלי ניצחון. תמונת הניצחון שלהם נובעת מכך שנתניהו ביקש את עזרת טראמפ, אך לא בא לסייע לו להרים את תמונת הניצחון של ברית המזרח התיכון נגד איראן, רוסיה וסין.

מסמכי השלל בעזה גילו מעל לכל ספק כי מטרת העל של יחיא סנוואר הייתה לסכל את ברית ישראל-סעודיה.

השיבה עכשיו אל הברית הזאת תעניק את תמונת הניצחון לישראל בעזה ולטראמפ באיראן – שלא לדבר על הסכם ביטחוני עם לבנון, שיאפשר לישראל, בהזמנת לבנון, לבוא לבקעת הלבנון כדי לעקור את חזבאללה משורשיו.

שחקן אחד מול אחד-עשר

כעת, בימי המונדיאל, נוכל לדמות את עצמנו לנבחרת שבאה למגרש עם שחקן אחד מול נבחרת בת אחד-עשר שחקנים. ישראל אינה יכולה לעשות הכול לבדה – גם עזה, גם איראן, גם סוריה, גם לבנון, וכעת שמענו על זחילת "גרעיני נח"ל", קרי גרעיני התנחלויות, על קו הגבול עם ירדן.

בימי המונדיאל נוכל לדמות עצמנו לנבחרת שבאה למגרש עם שחקן אחד מול נבחרת שלמה. ישראל לא יכולה לעשות הכול לבדה – גם עזה, גם איראן, גם סוריה, גם לבנון, וכעת זחילת גרעיני התנחלויות על גבול ירדן

ישראל חייבת להיות חלק מקבוצה, ולא שחקן לבדד ישכון. זה מה שטראמפ רצה, זה מה שנתניהו לא רצה – וזה מה שהממשלה הבאה, אם תבוא, חסר לנו שלא, תהיה חייבת לעשות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.