פרדוקס המשבר במערכת הבריאות

מערכת הבריאות הישראלית אוהבת לספר לעצמה שהיא סיפור הצלחה ובמידה רבה של צדק. תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם – 83.8 אל מול 84.1 של שוויץ ו-84.1 של יפן. 

שיעורי התמותה מתחלואה נמוכים בהשוואה לרוב מדינות ה-OECD, גם בתקופת הקורונה והמלחמה. אולם, מהתפרצות המגפה ועד היום – כשש שנים – המערכת פועלת תחת עומסים חסרי תקדים ללא עלייה מותאמת בתקציבי המדינה. ועדיין, בתי החולים והקופות בקהילה המשיכו לתפקד ביתר שאת.

דוח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2025 מציג זאת היטב. על אף שההוצאה הלאומית הציבורית נמצאת עמוק מתחת לממוצע ה-OECD, מערכת הבריאות הישראלית מציגה חוסן יוצא דופן ומצליחה, על אף כמעט שלוש שנות מצב חירום מתמשך, להתמודד הן עם אתגרי המלחמה והן עם אתגרי היום-יום.

מהתפרצות המגפה ועד היום – כשש שנים – מערכת הבריאות פועלת תחת עומסים חסרי תקדים ללא עלייה מותאמת בתקציבי המדינה. ועדיין, בתי החולים והקופות בקהילה המשיכו לתפקד ביתר שאת

אך האם לעולם חוסן?

האתגרים של השנים האחרונות חושפים כי שנים של תת תקצוב והקצאת משאבים, והתבססות על תרומות ועל חריצות ומחויבות העובדים – הביאו את מערכת הבריאות אל סף קריסה.

מדובר במשבר עומק שמתפרש בכל תחומי הרפואה ובריאות הציבור – החל מחוסר מיגון בתי החולים, דרך החלשת מערכי טיפת חלב והשירות לתלמידים, ועד לפערים בתוחלת החיים בפריפריה. אולם, נקודת התורפה המשמעותית ביותר היא משבר כוח האדם הרפואי, וזה צריך להדאיג כל אזרח בישראל.

מספר הרופאים והרופאות הפעילים בישראל עומד על 3.5 אלף נפש, לעומת ממוצע של 3.9 במדינות ה-OECD. בתחום הסיעוד הפערים גדולים אף יותר – בישראל ישנם 5.57 אחיות ואחים לאלף נפש לעומת 9.5 מממוצע ה-OECD.  

במקביל, ישראל משתרכת מאחור גם במיטות לאשפוז כללי ואשפוז פסיכיאטרי, לצד זמני המתנה ארוכים לרפואה יועצת, ופערים משמעותיים בנגישות לבריאות בין המרכז לפריפריה. כל אלו, מעידים כי מערכת הבריאות הישראלית כבר מתקשה לספק את צרכי האוכלוסייה.  

העיסוק בתכנון אסטרטגי של כוח אדם במקצועות הבריאות נמצא על סדר היום של מקבלי ההחלטות כבר שנים רבות. עיקר העבודה מתמקדת בהגדלת מספר הסטודנטים לרפואה הלומדים בישראל. אולם, במקביל – ועל אף שכמעט 50% מהרופאים בישראל העובדים כיום למדו במוסדות מחוץ לישראל ומערכת הבריאות תלויה בהם במידה רבה – יצא משרד הבריאות ברפורמת "יציב" שקבעה כי סטודנט שלמד במדינה שאיננה חברה ב-OECD, לא יכול לעבוד כרופא בישראל. רפורמה, כך על פי משרד הבריאות בעצמו, שצפויה להחמיר אף יותר את שיעור הרופאים הנמוך הקיים בישראל גם ככה, גם כאשר כמות הסטודנטים בישראל תגדל.

האתגרים של השנים האחרונות חושפים כי שנים של תת תקצוב והקצאת משאבים, והתבססות על תרומות ועל חריצות ומחויבות העובדים – הביאו את מערכת הבריאות אל סף קריסה

אבל האם הסיפור הוא באמת חוסר ברופאים? רמז – לא ממש.

לכאורה, על פי משרד הבריאות – מה שחסר הוא רופאים. לכן מוסיפים תקנים ללומדי רפואה. נכון? אם כך,  מדוע אלפי רופאים צעירים מתקשים למצוא מקום בבית חולים לביצוע התמחות? מדוע בוגרי רפואה ממתינים חודשים ארוכים (לעיתים שנים) לתקנים במערכת הבריאות? מדוע הם מכתתים רגליים בין בתי חולים בחיפוש אחר משרה (כל משרה)? והאם זה קשור לעובדה שרבים מהם מגיעים מהחברה הערבית?

לפי הערכת הפורום לקידום בריאות בחברה הערבית, מדובר בכ-5000 רופאים שעברו את בחינות הרישוי הישראליות, סיימו סטאז' ולא מצליחים להתברג אל תוך המערכת במשך שנים.

אז נכון, אכן חסרים רופאים במערכת ביחס לגודל האוכלוסייה. אולם, מה שבאמת חסר במערכת הבריאות הם תקנים, תקציבים ותשתיות שיאפשרו להעסיק את הרופאים שכבר קיימים. אלו שתי בעיות שונות לחלוטין, אחת מהותית הרבה יותר מרעותה, והממשלה בוחרת לטפל בעיקר באחת, וגם בה – לעשות דבר והיפוכו. להוסיף תקנים ללימוד באוניברסיטאות הישראליות, בד בבד עם פסילת אלפי סטודנטים שלמדו בחו"ל.

בבעיית חוסר התקנים בוחרים במשרד מקבלי ההחלטות לא לטפל, לפחות לא באופן עמוק ומהשורש. חשוב להבין, המחסור ברופאים אינו מתחלק באופן שווה. במרכז הארץ, בתי החולים הגדולים מושכים אליהם את רוב כוח האדם, את המחקרים, את התקציבים ואת המתמחים המבוקשים. יש להם תקציבי ענק בתאגידי המחקר שמאפשרים להוסיף מאות אחוזים מעבר לתקני משרד הבריאות.

האם הסיפור הוא חוסר ברופאים? לפי הערכת הפורום לקידום בריאות בחברה הערבית, כ-5000 רופאים שעברו את בחינות הרישוי הישראליות וסיימו סטאז' – לא מצליחים להתברג אל תוך המערכת במשך שנים

בצפון ובדרום התמונה שונה לחלוטין. לפי הנתונים, במחוז הצפון יש כ-3.2 רופאים לאלף נפש ובדרום כ-2.7 בלבד, לעומת 5 במחוז תל אביב ו-5.5 במחוז חיפה.

הפערים הללו מתורגמים ישירות לנגישות נמוכה יותר לרפואה יועצת, ניצול נמוך יותר של בדיקות סקר ורפואה מונעת, ולזמני המתנה ארוכים יותר, נתון שבא בהלימה עם הבדלים בתוחלת החיים בין הפריפריה לבין המרכז.

באופן המילולי ביותר – אזרחי הפריפריה חיים פחות שנים ובבריאות ירודה בהשוואה לאזור המרכז. לכן, השאלה שלנו היא כפולה – כמה רופאים מקבלים רישיונות לעסוק ברפואה בישראל כל שנה, והיכן הם עובדים?

בית חולים בפריפריה שאינו מקבל תקנים חדשים לא יוכל לקלוט מתמחים גם אם הפקולטות לרפואה יכפילו את מספר הבוגרים. מחלקה פנימית עמוסה לא תוכל להוסיף רופאים אם משרד האוצר אינו מתקצב את המשרות. מרכז רפואי בפריפריה לא יוכל להתחרות בבית חולים גדול במרכז כאשר פערי המשאבים כה גדולים.

במילים אחרות: אפשר לפתוח עוד פקולטה לרפואה, אבל אי אפשר לטפל בחולה אם הרופא יושב בבית או עובד כמשלוחן בוולט ולרופאים אין תקנים פתוחים. וגם אלו שקיימים – לא מנוהלים באופן מסודר ושקוף, מתפנים מעכשיו לעכשיו ללא יכולת תכנון קדימה, ולכן גם לא מפורסמים בשקיפות, משתנים מבית חולים אחד למשנהו, ולא ניתן להסתמך עליהם לצורך קבלת החלטות לטווח הארוך.

משרד הבריאות ממקד את עבודתו בנושא כוח האדם הרפואי בישראל בסוגיית ההיצע, אבל הבעיה הדחופה ביותר נמצאת דווקא בצד הביקוש: כמה רופאים המדינה מוכנה להעסיק.

באופן המילולי ביותר – אזרחי הפריפריה חיים פחות שנים ובבריאות ירודה בהשוואה לאזור המרכז. לכן, השאלה שלנו היא כפולה – כמה רופאים מקבלים רישיונות לעסוק ברפואה בישראל כל שנה, והיכן הם עובדים?

מערכת הבריאות הישראלית נמצאת במצב אבסורדי. מצד אחד היא מדווחת על מחסור ברופאים, על שחיקה ועל עומסים. מצד שני היא מחזיקה מאגר של רופאים צעירים ומוכשרים ולא מאפשרת להם להשתלב בה. שני הדברים הללו יכולים להיות נכונים בו-זמנית רק כאשר צוואר הבקבוק אינו כוח האדם עצמו, כפי שטוען משרד הבריאות, אלא התקינה.

לכן, האתגר האמיתי של השנים הקרובות אינו רק להכשיר עוד רופאים. הם יוכשרו, אם בארץ ואם בחו"ל, וכמות הסטודנטים גדלה כל הזמן. האתגר האמיתי הוא להחליט שמערכת הבריאות הציבורית ראויה להשקעה שתאפשר להם לעבוד בה, לקדם במדיניות שלא בוחרת להרעיב את המערכת ולפגוע בבריאות האזרחים על הדרך.

כל עוד לא יתווספו תקנים, לא יורחבו מחלקות ולא יוזרמו משאבים, ישראל תמשיך לסבול מהמצב האבסורדי שבו יש מחסור ברופאים ליד מיטת החולה – ובו בזמן רופאים מחוסרי עבודה מחוץ לדלת. 

ד״ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח בכירה, לשעבר מנהלת מכון הדימות במרכז הרפואי מאיר, יו"ר פורום ישראל בריאה. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה", מתמודדת ברשימת הדמוקרטים לכנסת.