הסכנה האסטרטגית הגדולה הנשקפת לישראל מן ההסדרים בלבנון אינה רק צבאית – היא בעיקר פוליטית.

התהליכים המתפתחים כעת בארץ הארזים הכרותים טומנים בחובם פוטנציאל להחליף את ישראל באיראן כבעלת הברית הראשית של ארצות הברית באזור – ולהפוך על פניה את כל ארכיטקטורת היחסים שישראל הורגלה לסמוך עליה.

הדברים נשמעים מרחיקי לכת, גובלים בפנטזיה או בסרט אימה. אבל ההיסטוריה מספקת תקדים שמחייב תשומת לב: איראן כבר שימשה שותפה עיקרית של ארצות הברית – ולא פעם אחת, אלא פעמיים.

התהליכים המתפתחים כעת בלבנון טומנים בחובם פוטנציאל להחליף את ישראל באיראן כבעלת הברית הראשית של ארה"ב באזור – ולהפוך על פניה את כל ארכיטקטורת היחסים שישראל הורגלה לסמוך עליה

האפגני והעיראקי: תקדים מדאיג

באפגניסטן הפתיעה איראן את וושינגטון בכך שהציעה סיוע עקיף במלחמה נגד הטאליבן ואל-קאעדה. שיתוף הפעולה הזה השתרש ועבר לעיראק, שם התאחדו האינטרסים האמריקאיים והאיראניים עד כדי כך שהשתיים הקימו יחד את ממשלתו של ראש הממשלה השיעי נורי אל-מאלכי. לאחר מכן הורחב שיתוף הפעולה נגד "המדינה האסלאמית"  ובאופן שפורסם פחות, גם נגד השאיפות הכורדיות לאוטונומיה.

ישראל לא הייתה שותפה לאף אחד מן ההסדרים הללו. היא עמדה מחוץ למסגרת שנרקמה בין ארצות הברית לאיראן באפגניסטן ובעיראק. אלא שכעת דפוסי שיתוף הפעולה האלה גולשים ללבנון – והפעם הזאת ישראל אינה צופה מהצד. היא שחקן פעיל בסכסוך, והתנהגותה תקבע אם תיתפס כנכס או כנטל בכל סדר אזורי שיצמח.

כיצד הגענו לכאן?

לישראל הרגל מושרש להאשים את כל העולם ואשתו בכישלונותיה. אבל כל עוד לא תחַשב בכנות את חלקה שלה בכישלון, הנזק רק ילך ויגדל. הבעיה העמוקה היא מבנית: חוסר היציבות הכרוני של מדיניות החוץ-אמריקאית. זו אינה בעיה ישראלית בלבד – כל בעלות הברית של ארצות הברית באזור סובלות ממנה.

התהליך החל עם הנשיא ברק אובמה, שנטש את השותפות המסורתיות לטובת קטאר והאחים המוסלמים. הנשיא דונלד טראמפ הוכיח כעת כי אובמה לא היה תופעת לוואי חריגה – הוא היה התקדים של דברים שעתידים לבוא.

באפגניסטן הפתיעה איראן את וושינגטון בסיוע עקיף במלחמה נגד הטאליבן ואל-קאעדה. שיתוף הפעולה השתרש ועבר לעיראק, שם התאחדו האינטרסים האמריקאיים והאיראניים עד כדי הקמת ממשלת אל-מאלכי השיעי

ראש הממשלה בנימין נתניהו אבחן את הבעיה מזמן והציע את פתרונו: ישראל ספרטנית, עצמאית ובטוחה בכוח הזרוע שלה, כזו שאינה זקוקה לשותפים אזוריים. זוהי בדיוק התשובה השגויה. מה שישראל צריכה הוא ההפך: מרקם של ברית אזורית שיקטין את תלותה בוושינגטון. האירוניה היא שזה בדיוק מה שכל ממשל אמריקאי ביקש מישראל: שילוב בגוש ישראלי-סוני, עם ישראל וסעודיה כעוגנים משותפים.

וטו הממשלה הכהניסטית על האסטרטגיה

הברית הזאת – האינטרס הלאומי העליון של מדינת ישראל – התנגשה חזיתית עם הלאומנות המשיחית של הממשלה הנוכחית. וושינגטון ביקשה למצב את ישראל כמנהיגה משותפת של המזרח התיכון לצד סעודיה. ממשלת ישראל העדיפה להישאר גטו אלים וסגור בתוך עצמו. התוצאה: ישראל הפכה לנכס רעיל שאיש אינו רוצה לגעת בו.

לא במקרה הפכה לבנון לנקודת המפנה. בנקודת החיבור בין סיום מלחמת איראן לראשית מימוש "חזון השלום", כאשר שיחות שלום בין ישראל לנציגות הנשיא ג'וזף עאון עמדו בפתח – ישראל הפציצה את הדאחיה. טראמפ הזהיר. ישראל הפציצה שנית, ממש ערב פתיחת סבב משא ומתן נוסף. טראמפ תיחם את ישראל לפעולה בדרום לבנון בלבד, ורק באופן הגנתי.  

ופה הפכנו לברווזים במטווח. כי הפעלנו כוח מיותר, היכן שהיינו צריכים לתת לטראמפ הזדמנות לעבור מן המלחמה באיראן לשלום אזורי.

נתניהו הציע את פתרונו: ישראל ספרטנית, עצמאית ובטוחה בכוח הזרוע שלה, כזו שלא זקוקה לשותפים אזוריים. זו בדיוק התשובה השגויה. מה שישראל צריכה הוא ההפך: מרקם של ברית אזורית שיקטין את תלותה בוושינגטון

קלף נבטיה – בדיקת עובדות

הנכס האסטרטגי החדש של ישראל בלבנון הוא שליטה על רמת נבטיה ועל רכס עלי טאהר המשקיף על העיר. כדי להבין מדוע איראן רואה באיום על נבטיה מקבילה לאיום על מצרי הורמוז, יש לדעת מהי נבטיה באמת.

נבטיה היא הלב המנהלי, הכלכלי והסמלי של הדרום השיעי. היא העיר הראשית של אזור ג'בל עאמל – מרחב של ציוויליזציה שיעית עמוקת שורשים, שקדם למדינה הלבנונית, ומשתרע על פני דרום לבנון, רמת הגולן והגליל.

חוקרים ואנליסטים מתארים את נבטייה כ"עריסת השיעיות הלבנונית", עם קשרים מוסדיים צפופים לחוזות הדת בנג'ף ובקום, ורשת ענפה של פוסקים שיעיים (מרג'עיה).

גנרל לבנוני בדימוס כינה את רכס עלי טאהר "אם הקרבות" של נבטיה. מי שמחזיק ברכס שולט על ציר האספקה, על הסיור מעל מסדרון הזהרני ועל העומק המבצעי של חזבאללה בדרום.

קו "הגבול הצהוב" הנוכחי של צה"ל עובר דרך רמת נבטיה הדרומית עד לים – כלומר, הרמה עצמה נמצאת בתוך "אזור הביטחון" המוכרז של ישראל. פקודות פינוי לעיר נבטיה הוצאו בסוף מאי 2026; העיר רוקנה למעשה מתושביה. כוחות צה"ל נשארים במקומם, כשישראל מסרבת לסגת כל עוד חזבאללה לא פורק מנשקו.

הנכס האסטרטגי החדש של ישראל בלבנון הוא שליטה על רמת נבטיה ורכס עלי טאהר המשקיף על העיר. איראן רואה באיום על נבטיה – הלב המנהלי, הכלכלי והסמלי של הדרום השיעי – מקבילה לאיום על הורמוז

הפרדוקס הלבנוני-איראני

דעת הקהל הלבנונית היא גורם שמוזנח בניתוחים. הלבנונים עצמם, לרבות חלקים נרחבים מן הקהילה השיעית – אינם נלהבים מכך שאיראן תבסס את עצמה רשמית בארצם. החרדה הזאת יוצרת אינטרס משותף בין לבנון לישראל. וארצות הברית מחדשת את שיחות הביטחון בין המדינות, כאשר שתיהן חולקות חשש דומה לגבי מסלול החדירה האיראנית.

התרחיש שיכול תיאורטית להתפתח – נסיגה מדורגת של צה"ל שתאפשר לצבא הלבנוני למלא את הוואקום בדרום, בסיוע מרחוק של סעודיה – נשאר לא סביר. לא רק מפני שצבא לבנון אינו מסוגל להתמודד עם חזבאללה, אלא מפני שנתניהו אינו יכול לומר לבצלאל סמוטריץ' ולימין הלאומני שלא יהיו התנחלויות בדרום לבנון.  

מה שאפשרי, אולי, הוא יצירת בסיס: יחסי אמון ביטחוניים בין ישראל ללבנון, שיאפשרו בעתיד – עם סיוע שקט של סעודיה מן הכנפיים – פעולה מתואמת נגד מעוזי חזבאללה בנבטיה ובבקעת הלבנון. עם ארצות הברית – עדיף. בלעדיה – אולי הכרחי.

המבחן הקרוב

החרדה האזורית מפני ההתקרבות האמריקאית-איראנית היא אירוניה שבה חומר הגלם לחידוש הקשר האזורי. מדינות שחוששות מציר וושינגטון-טהרן מחפשות שותפות חלופית – וישראל יכולה להיות חלק מן הפתרון, אם תגלה שהיא שותפה אמינה. אבל ממשלת הגטו, המחויבת לבידוד ולפרובוקציה, תבחר בהפך: הסלמה מול וושינגטון, ריחוק מן הברית האזורית.

הסכנה העמוקה היא שהממשלה הנוכחית תנקוט בדיוק בפעולה ההפוכה. מהלכי הסיפוח המואצים של סמוטריץ' בגדה המערבית – שעלולים להגיע להכרזת סיפוח פורמלית, המיועדת לשלוט בנרטיב לקראת הבחירות ולהשכיח את טבח עוטף עזה.

מדינות שחוששות מציר וושינגטון-טהרן מחפשות שותפות חלופית. זו יכולה להיות ישראל, אם תיתפס כאמינה. אך ממשלת הגטו, הבידוד והפרובוקציה, תבחר בהפך: הסלמה מול וושינגטון וריחוק מהברית האזורית

נתניהו חושב על הקמפיין. מה איכפת לו אם פרובוקציות בגדה, וחלילה פרובוקציות של איתמר בן גביר על הר הבית – יחוללו סערה שתפרק את הסכמי אברהם ותרתיח את טראמפ עד כדי סגירת שער הנורמליזציה עם סעודיה. 

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.