שתי המלחמות עם איראן בשנה החולפת הראו את האיום על מקורות האנרגיה של מדינת ישראל, שהפך לסוגייה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. בעידן בו שרשראות האספקה מאוימות תדיר והתלות במוצרים אנרגיה מיובאים הופכת לנטל, השאלה כבר אינה אם לעבור לאנרגיה מתחדשת – אלא איך עושים זאת נכון.

התשובה מתחילה בהתאמת פתרונות האנרגיה לתנאים המקומיים ושימוש מושכל במשאבים הקיימים – ולא ייבוא של מודלים שאינם מתאימים לאקלים, לגיאוגרפיה או למרחב המקומי.

בישראל, זמינותו של משאב השמש הוא מהגבוהים בעולם. ניצול נכון של אנרגיה סולארית – בגגות, בתשתיות ובשטחים מנוצלים חלקית – מאפשר לייצר חשמל נקי, זמין וזול יחסית. ברחבי הארץ קיימים שטחים רבים שבניהול חכם ניתן להפיק מהם ערך כפול:
שטחי תשתית של רכבת ישראל, אזורי תפעול של נמלים, תעלות מים, חניונים ומבני ציבור ושטחי חקלאות.

התשובה לאיום על מקורות האנרגיה מתחילה בהתאמת פתרונות האנרגיה לתנאים המקומיים ושימוש מושכל במשאבים הקיימים – ולא ייבוא של מודלים שאינם מתאימים לאקלים, לגיאוגרפיה או למרחב המקומי

הפוטנציאל אינו מסתכם בהקמת שדות סולאריים בלבד. ניתן לשלב פתרונות חדשניים כגון קירוי תעלות מים בפנלים סולאריים להפחתת אידוי, או הקמת שבילי אופניים מוצלים עם פנלים – פתרונות המשלבים ייצור אנרגיה עם תועלת ציבורית ישירה. כך נוצרת תפיסה של תשתיות דו-שימושיות: גם אנרגיה, גם איכות חיים.

לעומת זאת, בצפון הארץ קיימים אזורים עם פוטנציאל לרתימת אנרגיית הרוח להפקת חשמל, אך כאן התמונה מורכבת יותר. לאורך השנים פיתוח אנרגיית הרוח בישראל נותר מוגבל, בין היתר בשל חסמים תכנוניים, התנגדויות סביבתיות וביטחוניות ואתגרים בחיבור לרשת החשמל. כך נוצר מצב שבו אנרגיית הרוח מהווה חלק זניח מתמהיל האנרגיה הלאומי, למרות תנאים אזוריים מתאימים.

הפער בין פוטנציאל למימוש מדגיש עד כמה לא מספיק לזהות משאב – יש צורך במדיניות עקבית ובתכנון ארוך-טווח כדי לנצל אותו בפועל.

אומנם יש קשיים במדינת ישראל בניצול אנרגיה מהרוח כגון: המדינה קטנה וצפופה ויש תחרות על קרקעות בין מגורים, חקלאות, תשתיות ושמירת טבע; הקמת טורבינות עלולה לפגוע בנוף, בבתי גידול של בעלי חיים ובעופות נודדים – סוגיה משמעותית במיוחד לאור מיקומה של ישראל על צירי נדידה מרכזיים; תושבים לעיתים מתנגדים להקמת חוות רוח בשל רעש, פגיעה בנוף וחשש להשפעות בריאותיות; מתקני רוח גבוהים יכולים להפריע למערכות מכ"ם, לתעופה אזרחית ולפעילות ביטחונית; הליכי תכנון ואישור ממושכים, עם ריבוי גורמים מעורבים ועוד. 

הפוטנציאל לא מסתכם בהקמת שדות סולאריים בלבד. ניתן לשלב פתרונות חדשניים. הפער בין פוטנציאל למימוש מדגיש עד כמה לא מספיק לזהות משאב – יש צורך במדיניות עקבית ובתכנון ארוך-טווח כדי לנצלו בפועל

עם זאת, חשוב להכיר גם באתגרים של אנרגיה מתחדשת. ייצור החשמל תלוי בתנאי מזג האוויר – השמש אינה זורחת בלילה והרוח אינה נושבת תמיד. בנוסף, נדרשות השקעות משמעותיות בתשתיות, ברשת החשמל וביכולות אגירה.

קיימות גם סוגיות של שימוש בקרקע והשפעה על הסביבה המקומית. אך דווקא משום כך, הפתרון אינו להימנע – אלא לתכנן נכון: לשלב בין מקורות שונים, לפתח טכנולוגיות אגירה ולבנות מערכת חכמה וגמישה יותר.

בטווח הארוך, היתרונות גוברים באופן ברור על החסרונות: ראשית, מדובר בצעד משמעותי לעבר עצמאות אנרגטית – הפחתת התלות בדלקים מיובאים ובשרשראות אספקה פגיעות. שנית, מדובר במהלך כלכלי מובהק: עלויות האנרגיה המתחדשת מצויות כיום בירידה, בעוד שמחיר דלקים פוסיליים חשופים לתנודתיות גבוהה – למשל, בעקבות סגירת מצרי הורמוז על-ידי איראן.

מעבר לכך, יש כאן גם חיזוק לחוסן האנרגטי הלאומי: מערכת מבוזרת, הנשענת על מקורות מקומיים רבים, עמידה יותר בפני שיבושים. לצד זאת, הפחתת פליטות מזהמים משפרת את איכות האוויר והבריאות הציבורית, וברמה הגלובלית אף מצמצמת את הצורך בשינוע מזהם של דלקים.

בטווח הארוך, היתרונות גוברים באופן ברור על החסרונות: ראשית, מדובר בצעד משמעותי לעבר עצמאות אנרגטית – הפחתת התלות בדלקים מיובאים ובשרשראות אספקה פגיעות. שנית, מדובר במהלך כלכלי מובהק

עם זאת, חשוב להדגיש: המעבר לאנרגיה מתחדשת אינו מסתכם בהתקנת פנלים סולאריים. הוא דורש תכנון מערכתי – התאמת רשת החשמל, פיתוח יכולות אגירה, רגולציה תומכת, השקעה ממשלתית ושילוב בין טכנולוגיות שונות. הצלחה בתחום זה תלויה ביכולת לחשוב קדימה, לפעול באופן אינטגרטיבי ולנצל את היתרונות המקומיים בצורה מיטבית.

גיא מזרחי הוא מנהל מחלקת סביבה וקיימות בפארק אריאל שרון. הוא מומחה למים וסביבה, בעל ניסיון עשיר בתכנון, ייעוץ ביצוע והובלת פרויקטים גדולים בתחום הסביבה ובהקמת מערכות מים מורכבות. הוא פרסם שורת מאמרים אקדמיים בתחומים אלה ובעל פטנט רשום לייעול סביבתי וכלכלי של תהליכי אוסמוזה הפוכה. בעל תואר שני בהנדסת סביבה מאונברסיטת בן גוריון.