קובלנה טורדנית עולה מדוברי הימין בכל ביקורת כנגד ההתנהלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביחס לאיראן: מה הייתם עושים אחרת?

ראשית כל, יש להבהיר שזו לא אחריות של השמאל להציע לימין דרכי מילוט מהמצבים הגרועים שהוא מביא אותנו אליהם. המטרה שלנו היא מלכתחילה לא לתמרן את מדינת ישראל לפינות שבהן יש לנו רק אפשרויות גרועות.

יחד עם זאת, זה נכון שיש לנו אחריות להציג תמונה חלופית. עלינו להכיר בכך שאיראן היא אכן בעיה, ותפקידו של המחנה הליברלי הוא גם להציע מדיניות ביטחונית ומדינית שמתמודדת עם הבעיות העמוקות של ישראל.

זו לא אחריות השמאל להציע לימין דרכי מילוט מהמצבים הגרועים שהוא מביא אותנו אליהם. המטרה היא מלכתחילה לא לתמרן את ישראל לפינות בהן יש רק אפשרויות גרועות. עם זאת, נכון שיש לנו אחריות להציג תמונה חלופית

איראן היא איום הוליסטי. מדובר בישות פונדמנטליסטית קלריקלית אלימה ורודנית. יחד עם זאת, עלינו להבין שההתמודדות איתה לא בהכרח דורשת כלי אחד או גישה אחת.

הבעיה הארכימדית היא פרויקט הגרעין. התגרענות איראן היא סכנה אסטרטגית לישראל. גם מפאת הביטחון שזה ינסוך בציר ההתנגדות שאיראן מארגנת. וגם בגלל ההתגרענות הכללית של המזרח התיכון שזה ידחוף לה. אחרי טהרן תגיע טורקיה, וערב הסעודית, וקטאר ואולי מצרים.

מזרח תיכון גרעיני לא יוביל למלחמה גרעינית אבל גם לא לשלום גרעיני. זה יהיה אזור רווי אלימות ומתיחות. לא בכדי יצחק רבין סבר שעלינו לחתור לשלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי הרחב לפני שהמזרח התיכון יתגרען.

שנית, פרויקט הגרעין האיראני לא דומה לפרויקט הגרעין הסורי או העיראקי שישראל הצליחה להשמיד בתקיפות אוויריות. מדובר בפרויקט מסועף, של מדינה הרבה יותר גדולה וחזקה, שמצויה במרחק גדול.

יש גם לשים את הדברים על השולחן, טכנולוגיה גרעינית בסיסית היא כבר בת כמה עשורים. מדינות פחות מוצלחות מבחינה טכנולוגית מאיראן כדוגמת פקיסטן וצפון קוריאה הצליחו לפתח נשק גרעיני.

אומנם היכולת לסיכול צבאי חשובה, אך גם יש להכיר במגבלותיה. היא דורשת כיסוי מודיעיני מושלם, וגם "יד על הדופק" על מתי תינתן הוראה מלמעלה להתקדם עם הפרויקט.

כל השיקולים האלו מובילים למסקנה שהפתרון לסוגיית הגרעין האיראנית לא יכולה להיות צבאית בלבד, והיא לא יכולה להיות אוטונומית, משמע ישראל לא יכולה לפתור אותה לבדה.

איראן היא איום הוליסטי. מדובר בישות פונדמנטליסטית קלריקלית אלימה ורודנית. יחד עם זאת, עלינו להבין שההתמודדות איתה לא בהכרח דורשת כלי אחד או גישה אחת. הבעיה הארכימדית היא פרויקט הגרעין

כדי לטפל בגרעין האיראני נדרש סיוע של הקהילה הבינלאומית. של הכוח הכלכלי שלה, מנגנוני האכיפה והפיקוח של סבא"א, ויכולת לייצר גזרים ומקלות מול איראן. למעשה הפתרון הזה כבר יושם. הסכם הגרעין ב-2015 לא היה מושלם אבל הוא ענה לסוגיה המרכזית: מאגרי האורניום המועשר והפיתוח הצבאי.

למעשה לפי דיווחי סבא"א לאחר פרישת ארה"ב מההסכם בדחיפה ישראלית איראן התירה את הרסן עם העשרה. אופציה צבאית תמיד יכולה להיות על השולחן על מנת לנסות לעכב, אבל היא לא יכולה להיות הראשונה או היחידה לטיפול בגרעין האיראני.

שנית, נכון שהסכם לא טיפל בהתפתחות ציר ההתנגדות והגרורות האיראניות, אבל בפועל הוא לא יכול היה לעשות זאת. רק הסכם שלום עם איראן יכול, אך לא  עם המשטר הנוכחי לא סביר לקדם מסגרת כזו. נוסף על הצורך להחליש את המשטר האיראני מתוך רצון שיוחלף על ידי משטר יותר מתון בעתיד, הטיפול בהיבטים אלו צריך לבוא דרך מדיניות ביטחונית שמאלנית חדשה ומפוכחת שתעמוד על שתי רגליים.

הראשונה היא "גידול לוויתנים". העולם המודרני מאופיין בקיומם של מה שתומאס הובס קרא לו הלוויתן – המדינה שמחזיקה במונופול על הכוח טריטוריה. הלקח של הובס חשוב, היכן שאין לוויתן יש אנרכיה, והיכן שיש אנרכיה תהיה אלימות. במזרח התיכון היכן שיש אנרכיה האלימות תופנה כלפינו.

הציר האיראני שגשג בדיוק במדינות הכושלות סביבנו שלא יכלו לרסן את המיליציות שלו: תימן, סוריה, לבנון. מבחינת ישראל חיזוק מערכת מדינתית במזרח התיכון היא אינטרס אקוטי. עדיף לנו ריבון מתפקד בלבנון וסוריה, ריבון שהאינטרס שלו להוציא משם את איראן ולהחליש כוחות תת-מדינתיים שחותרים תחתיו.

הסכם הגרעין ב-2015 לא היה מושלם אבל הוא ענה לסוגיה המרכזית: מאגרי האורניום המועשר והפיתוח הצבאי. למעשה לפי דיווחי סבא"א לאחר פרישת ארה"ב מההסכם בדחיפה ישראלית איראן התירה את הרסן עם העשרה

השנייה מבינה שישראל לא יכולה לעמוד לבדה. גם באזור עלינו לחפש ציר נגדי לציר ההתנגדות, ויש להוסיף גם ציר נגדי לציר הטורקי-קטארי. הציר הזה עובד בריאד, קהיר ועמאן. עלינו לחתור לנורמליזציה עם סעודיה, והדרך לנורמליזציה עוברת ברמאללה. מעבר לכך ההתקדמות לנורמליזציה ומול הפלסטינים גם תפתור את בעיית חמאס בעזה.

ד"ר נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד - להתחדשות הדמוקרטיה בישראל. בעל דוקטורנט במכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. מחקרו עוסק באופן שבו תנאים חברתיים מעצבים את מושגינו, ובאופן שבו המושגים עצמם מעצבים את תפיסתנו.