תוצאות מבחני המיצ"ב שפורסמו לאחרונה חשפו את מצבם המורכב מאוד של תלמידי ישראל, ועוררו דיון ציבורי סוער על מצב מערכת החינוך בישראל. אבל נתונים אלה עשויים להצביע על היבט נוסף שנעלם מהשיח – לא רק מה ילדים יודעים, אלא מה עברו בדרך לבחינה.

מחקרים מראים שטראומה פוגעת ישירות ביכולת הלמידה – לא כביטוי מטאפורי, אלא כעובדה נוירולוגית מדידה. מוח שנמצא בהישרדות אינו פנוי לרכישת ידע.

קשב, זיכרון, גמישות קוגניטיבית – כל אלה נפגעים כשהמוח מופעל במצב חירום. ולכן, כשאנחנו מסתכלים על תוצאות לימודיות בלבד, אנחנו בעצם מודדים את ההשלכות של משהו עמוק הרבה יותר.

לפי מחקרים, טראומה פוגעת ישירות ביכולת הלמידה – לא מטאפורית, כעובדה נוירולוגית מדידה. מוח בהישרדות אינו פנוי לרכישת ידע. קשב, זיכרון, גמישות קוגניטיבית – כולם נפגעים כשהמוח מופעל במצב חירום

בישראל ישנם למעלה מ-10,000 ילדים ובני נוער המתגוררים במסגרות חוץ-ביתיות שונות כדוגמת משפחות אומנה, מעונות משפחתיים בקהילה ופנימיות. לרוב הם הוצאו מביתם בצו בית משפט, מסיבות הכוללות אלימות, הזנחה וחוסר תפקוד הורי. ילדים אלה הם לרוב בעלי קוגניציה תקינה, ועדיין הם מציגים פערים לימודיים משמעותיים. כדי להבין מדוע, צריך להבין תחילה מה עברו.

השנים האחרונות לא חסכו מאף ילד בישראל. מגפת הקורונה ביטלה שגרות, ניתקה קשרים חברתיים וסגרה ילדים בבתים שלא תמיד היו מקום בטוח. ואז הגיעה המלחמה – אזעקות, פינוי מבתים, אובדן, חרדה ואי-ודאות שנמשכים עד היום.

מחקרים ישראליים שנערכו בעקבות ה-7 באוקטובר מראים שיעורים גבוהים במיוחד של תסמיני פוסט-טראומה בקרב ילדים – על פני כל הגילאים וכל מגזרי האוכלוסייה. הדחק הטראומטי המתמשך, כך מראים המחקרים, לא רק פוגע בילדים ישירות – הוא פועל גם דרך מצוקת ההורים, שמשפיעה בתורה על תחושת הביטחון של הילד ועל יכולתו להתפתח ולהתמודד.

החמרה אצל ילדים בהשמה חוץ-ביתית

אם כך הוא מצבם של ילדים שגדלים בסביבה תומכת, קל להבין עד כמה הדברים מחמירים עבור ילדים שנקודת הפתיחה שלהם היא כבר טראומה.

הדחק הטראומטי פועל גם דרך מצוקת ההורים, שמשפיעה על תחושת הביטחון של הילד והתמודדותו. אם זה מצב הילדים שגדלו בסביבה תומכת – זה מחמיר אצל ילדים שנקודת הפתיחה שלהם היא כבר טראומה

מחקרים מראים שילדים במסגרות חוץ-ביתיות חוו בשיעורים גבוהים בהרבה מהאוכלוסייה הכללית התעללות פיזית, רגשית או מינית והזנחה קשה. ולרוב הם אינם מגיעים בנפרד: הם מצטברים ומשתלבים זה בזה, ויוצרים מה שחוקרים מכנים "טראומה מצטברת" . עבור ילד כזה, כל אזעקה, כל שינוי פתאומי – אינם מתחילים מאפס. הם מצטרפים למטען קיים, ומכבידים עליו עוד ועוד.

כשמוח של ילד נמצא בהישרדות, הוא אינו פנוי ללמידה. לא מפני שהילד אינו רוצה – אלא מפני שהמוח מפנה את משאביו לעצם ההישרדות. זהו מנגנון ביולוגי, לא כשל אופי. ואנחנו, כמערכת, לא תמיד יודעים להבדיל בין השניים.

אנו פוגשים ילדים בעלי אינטליגנציה, סקרנות ופוטנציאל עצום. הפער אינו ביכולת – אלא בין מה שהמוח שלהם נדרש להתמודד אתו לבין מה שהמערכת מצפה שיניבו. ילד שחי בחרדה מתמדת יתקשה מאוד להקשיב לשיעור מתמטיקה, בדיוק כפי שלא יוכלו רגלינו לרוץ עם ברכיים שבורות.

מחקרים הראו שבתי ספר שאימצו גישה מודעת-טראומה, הצליחו לשפר משמעותית את ביצועי התלמידים – לא מפני שהורידו את הרף, אלא מפני שיצרו את התנאים שבהם הלמידה בכלל אפשרית.

כך גם תוכניות מיוחדות לקידום ההשכלה שפותחו ב"אור שלום" מראים שיפור בהישגים, צמצום פערים לימודיים ועלייה במוטיבציה – כשהלמידה מלווה בתמיכה רגשית ומותאמת לעולמו של כל ילד.

אם אנחנו רוצים לצמצם פערים חברתיים בישראל, עלינו להפסיק לראות בחינוך ובטיפול הנפשי שני עולמות נפרדים. עבור ילדים שחוו טראומה, הצלחה לימודית היא חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום.

ילדים במסגרות חוץ-ביתיות שחוו התעללות פיזית, רגשית או מינית והזנחה קשה, סובלים מ"טראומה מצטברת" . לילד כזה, כל אזעקה, כל שינוי פתאומי – לא מתחילים מאפס. הם מצטרפים למטען קיים, ומכבידים עליו עוד

כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק מאיפה ילד מגיע. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לראות אותו באמת – ולאפשר לו להגיע רחוק יותר.

יאיר מדליון הוא מנכ"ל אור שלום, מהארגונים הגדולים בישראל להפעלת מענים לילדים בהשמה חוץ-ביתית עבור ובפיקוח משרד הרווחה והביטחון החברתי, הפועל גם לחיזוק הורים ובני נוער בקהילה בשיתוף המוסד לביטוח לאומי.