כמו כל פעולה שעושה בימים אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו – מנאום בעצרת האו"ם ועד גיחת בזק לאמירויות – גם תביעת לשון הרע שהגיש אתמול (שלישי) לבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד שורת כלי תקשורת ועיתונאים שפרסמו את החשיפה על כך שקיבל התרעה ממוקדת זמן קצר לפני השבעה באוקטובר – היא פעולה שיש להבינה במישור התעמולתי.
אך האפקט הפוליטי המיועד של הגשת התביעה אינו שולל ממנה את תפקידה כאקט בעולם המשפטי – וככזה, היא עשויה להתברר כבומרנג שעוד ישוב לפגוע דווקא במי שיזם אותה.
כתב התביעה הופץ אתמול ברבים, אף שבבית המשפט המחוזי טרם נפתח תיק בעניין זה. בעלילות התביעות הרבות שבני הזוג נתניהו נוהגים להגיש, כבר קרו מקרים שבהם הופצו כתבי טענות בתקשורת, לעיתים ימים אחדים ואף שבוע בטרם הוגשו לבית המשפט.
כתב התביעה הופץ אתמול אף שבבית המשפט המחוזי טרם נפתח תיק. בעלילות התביעות הרבות שבני הזוג נתניהו נוהגים להגיש, כבר קרו מקרים שבהם הופצו כתבי טענות, לעיתים ימים אחדים בטרם הוגשו לבית המשפט
בהנחה שהתביעה אכן הוגשה, ראש הממשלה תובע 2.6 מיליון שקלים מ"הארץ", "ערוץ 12", "ידיעות אחרונות" והאתר ynet – כמו גם מהעיתונאים שלומי אלדר ורותי יובל, אורי משגב, נדב איל, ברק רביד ואחרים.
התופעה שבה פוליטיקאי בכיר, ובייחוד ראש הממשלה, מנהל הליכים משפטיים נגד עיתונאים המסקרים היבטים שונים של כהונתו הציבורית – היא אנומליה בלתי נסבלת במרחב הדמוקרטי.
רק שיבוש מתמשך בתפיסה הציבורית בדבר הזכות והחובה לבקר את פועלם של נבחרי ציבור גורם לכך שהתופעה הזו מתקבלת בשוויון נפש. ראש ממשלה אינו אמור לרדוף עיתונאים וכלי תקשורת, והוא בוודאי לא אמור לפעול כתובע סדרתי באופן המצטייר כניסיון להשתיק כל ביקורת על אודותיו.
הרציונל המשפטי העומד מאחורי רבות מתביעותיו של נתניהו בעבר נגד עיתונים ועיתונאים, הוא שלעתים עיתונאים אינם מסוגלים להוכיח בבית המשפט את העובדות העומדות בבסיס פרסומם. זוהי תופעה מוכרת שאינה ייחודית לבתי המשפט בישראל או לתקשורת הישראלית.
עבודה עיתונאית יסודית, ובעיקר תחקירים המתפרסמים בעיתונים או בספרים, מתבססים בעיקרם על מקורות חסויים ועל מסמכים שלא תמיד ניתן להציג כראיות. סטנדרט ראייתי העומד בכללים של עיתונות אחראית, עלול שלא להספיק לביסוס הגנה מלשון הרע – לפחות לא של הגנת "אמת דיברתי" שאליה חותרים העיתונאים הנתבעים.
לתפר הזה שבין עיתונות למשפט חתר נתניהו עד עתה בכל תביעותיו. אך במקרה הנוכחי, כאמור, הגשת התביעה עשויה להתברר כמקח טעות מבחינתו.
בהתחשב בכך שגורלה של התביעה יתברר חודשים רבים ואולי שנים לאחר מועד הבחירות הקרובות – התביעה מצטיירת כאקט במסגרת קמפיין הבחירות, מעין הכחשה מפוארת במיוחד של הטענות שפורסמו.
בהתחשב בלוחות הזמנים של ניהול משפט בישראל, ובכך שגורלה של התביעה יתברר חודשים רבים ואולי שנים לאחר מועד הבחירות הקרובות – התביעה מצטיירת כאקט במסגרת קמפיין הבחירות, מעין הכחשה מפוארת במיוחד של הטענות שפורסמו.
אך התביעה הזו, והצורך של כלי התקשורת המתגוננים מפניה להוכיח בראיות את העובדה שנתניהו דווקא כן קיבל שיחות התרעה מנשיא האמירויות ומשר המודיעין המצרי – עשויים להפוך את ההליך המשפטי הזה למעין ועדת חקירה בזעיר אנפין.
נתניהו מודע לכך, אך עיון בכתב התביעה לא מפוגג את הערפל סביב השאלה האם הוא מתכוון ברצינות לנהל את התיק הזה עד סופו. בכתב התביעה מופיעה הכחשה החלטית וחד-משמעית של הפרסומים בעניין ההתרעות שקיבל ערב טבח 7 באוקטובר:
"יובהר ויצוין באותיות קידוש לבנה, לא התקיימה פגישה או שיחה כלשהי בין ראש הממשלה לבין נשיא איחוד האמירויות ולא התקיימה פגישה או שיחה בין ראש הממשלה לבין שר המודיעין המצרי במועדים הנטענים, ובכל התקופה שבין חודש ספטמבר 2023 לבין 7 באוקטובר, מה ששומט את הקרקע לחלוטין מהפרסומים הכוזבים הנ"ל".
זה נשמע די נחרץ. אם כך, ניתן לתהות מדוע היה דחוף כל כך לנתניהו לטוס השבוע לגיחת בזק לאמירויות, על מנת להיפגש עם הנשיא מוחמד בן זאיד.
על פי הפרסומים, במוקד הפגישה עמדה בקשתו של נתניהו מבן זאיד להכחיש את דבר קיומה של שיחת הטלפון הנטענת, 10 ימים לפני מתקפת הטרור של 7 באוקטובר. הכחשה כזו בוודאי הייתה מסייעת רבות לנתניהו, מבחינה פוליטית, במסגרת קמפיין הבחירות – וגם הייתה מהווה ראיה משמעותית בהליך המשפטי שבו תתברר תביעת לשון הרע.
הכחשה כזו בוודאי הייתה מסייעת רבות לנתניהו, מבחינה פוליטית, במסגרת קמפיין הבחירות – וגם הייתה מהווה ראיה משמעותית בהליך המשפטי שבו תתברר תביעת לשון הרע
בהקשר הזה, התועלת האישית שנתניהו עשוי להפיק מעצם קיומה של הפגישה המדינית המדוברת מטשטשת עוד יותר את הגבול שבין האישי ללאומי במעשיו השלטוניים של נתניהו. האם הנסיעה האמורה לפגישה מדינית, הנעשית תוך שימוש נכבד במשאבי הציבור, היא אכן מעשה שנעשה לטובת קידום אינטרס ציבורי כלשהו, או רק לשיפור מצבו האישי של נתניהו, בהקשרים הפוליטיים והמשפטיים?
אם וכאשר תגיע תביעת לשון הרע הזו לשלבים המהותיים של הבירור המשפטי – ובהינתן שכנראה לא תהיה מחלוקת על כך שהפרסומים הללו מהווים פגיעה בשמו הטוב של אדם – הדיון המשפטי יתמקד בשאלת ההגנות. לצד הגנת "אמת דיברתי", יוכלו העיתונאים וכלי התקשורת הנתבעים להתגונן גם באמצעות הגנת תום הלב, ובמסגרתה בהגנה המוכרת כ"הגנת העיתונות האחראית".
כדי לזכות בהגנה זו על המפרסם להוכיח שפעל בהתאם לאמות המידה המקובלות בעבודה עיתונאית, לרבות הצלבת מקורות, נקיטת פעולות מקיפות לאימות העובדות, הסתמכות על מקורות מהימנים, פנייה הוגנת לקבלת תגובה וכן הלאה.
ריבוי כלי התקשורת בישראל ובעולם שפרסמו פרטים נוספים משלהם בנוגע לליבת הטענות, וכן התחקיר המקיף של העיתונאים אלדר ויובל – נראים כולם על פניהם כמגבשים באופן כמעט מוחלט את הגנת העיתונות האחראית
ריבוי כלי התקשורת בישראל ובעולם שפרסמו פרטים נוספים משלהם בנוגע לליבת הטענות, העובדה שכלי תקשורת רבים נוספים עומדים מאחורי הפרסומים ומגבים אותם, וכן התחקיר המקיף שבא לידי ביטוי בספר שהוציאו לאור העיתונאים אלדר ויובל – נראים כולם על פניהם כמגבשים באופן כמעט מוחלט את הגנת העיתונות האחראית.
לנתניהו ולעורכי דינו יהיה קשה לסדוק זאת בין כותלי בית המשפט. לגבי הזירה שמחוץ לבית המשפט, זה כבר כנראה סיפור אחר.
גילוי נאות: עו"ד יובל יועז מייצג את שלומי אלדר בנושאים משפטיים אחרים, שאינם נושא המאמר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו