ג'נוסייד, דומיסייד ומנגנון הבריחה הישראלי ממה שקרה בעזה

בשיח הציבורי והאקדמי המרכזי בישראל, הטיעון השולט גורס כי הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם (ג'נוסייד) אינה אלא כלי ניגוח פוליטי שנועד לשלול את לגיטימיות קיומה של המדינה.

גם גורמים במיינסטרים הישראלי, המכירים בכך שהזוועות בעזה מחרידות וכי נדרש דין וחשבון מוסרי, או אף מודים כי בוצעו פשעי מלחמה, נוטים להגיב ברתיעה עזה מול השימוש במונח "ג'נוסייד". מבחינתם, הדבקת התגית הזו הופכת סכסוך צבאי מורכב לכתב אישום כולל, שמטרתו להפוך את ישראל למדינה מנודה ומבודדת בזירה הבינלאומית.

עמדה זו משקפת מנגנון עמוק של דחייה והתגוננות, שנחשף בעוצמה גם בתגובה הישראלית לסרט התיעודי נז"א. קו ההגנה המרכזי בשיח הישראלי נשען על הצבת חומת הפרדה חדה בין ההגדרה המשפטית הפורמלית של רצח עם לבין תפיסתו הציבורית וההיסטורית.

גם גורמים במיינסטרים הישראלי, המכירים בכך שהזוועות בעזה מחרידות וכי נדרש דין וחשבון מוסרי, או אף מודים כי בוצעו פשעי מלחמה, נוטים להגיב ברתיעה עזה מול השימוש במונח "ג'נוסייד".

במישור המשפטי, הדגש מושתת כמעט אך ורק על הוכחת "כוונת השמדה" מפורשת, תוך ניתוקה ממבחן התוצאה או ממספר הקורבנות. במישור הציבורי, לעומת זאת, המושג נתפס כבלעדי לאירועי קיצון של השמדה שיטתית וטוטלית, כמו השואה או רצח העם ברואנדה.

ההבחנה הזאת מייצרת חומת מגן מלאכותית בין שאלת ההרס לבין שאלת הכוונה, כאילו היקף החורבן המוחלט בעזה הוא עובדה מחרידה בפני עצמה, אך כזו שאינה יכולה לשמש ראיה משפטית או מוסרית לבחינת עצם הכוונה להשמיד.

המסגרת המשפטית של רצח עם מחייבת לבחון הן את ההרס והן את הכוונה. תפיסתו המקורית של רפאל למקין, המשפטן שטבע את המונח "ג'נוסייד", כללה את הרס היסודות החברתיים, התרבותיים והמוסדיים של קבוצה. אמנת האו"ם למניעת רצח עם מ-1948 אימצה הגדרה צרה יותר, המתמקדת בהשמדה הפיזית או הביולוגית של קבוצה מוגנת.

אבל מכאן לא נובע שהיקף ההרס הפיזי והמוסדי אינו רלוונטי. כאשר בוחנים טענה לרצח עם, אי אפשר להוציא מן המשוואה את ממדי ההרס. לא מדובר רק במספר הבתים שנפגעו או המוסדות שיצאו מכלל שימוש, אלא בפירוק פיזי ומוסדי של החברה שבה חיים יותר משני מיליון פלסטינים. בשנים האחרונות התפתח בהקשר של המשפט הבינלאומי המונח "דומיסייד" (Domicide), המתאר הרס נרחב ושיטתי של בתים ותשתיות אזרחיות החיוניות לקיומה של אוכלוסייה.

אם כך, יש להתחיל מן העובדות עצמן. דוח משותף של האו"ם, הבנק העולמי והאיחוד האירופי מצא כי 82 אחוזים מהמבנים ברצועת עזה נפגעו, ו-371,888 יחידות דיור (76.6 אחוזים מכלל יחידות הדיור ברצועה) נהרסו או ניזוקו.

לצד זאת, הערכות של ארגון זכויות האדם Euro-Med Monitor מצביעות על כך שהיקף חומרי הנפץ שהוטלו על המובלעת העזתית עבר את רף 70 אלף הטונות, כמות העולה על ההפצצות של דרזדן, המבורג ולונדון במלחמת העולם השנייה גם יחד.

במישור המשפטי, הדגש מושתת כמעט אך ורק על הוכחת "כוונת השמדה" מפורשת, תוך ניתוקה ממבחן התוצאה או ממספר הקורבנות. במישור הציבורי, המושג נתפס כבלעדי לאירועי קיצון של השמדה שיטתית וטוטלית

ובכל זאת, עיקר ההרס הזה נותר למעשה בלתי נראה לציבור הישראלי. כלי תקשורת בינלאומיים לא הורשו להיכנס לעזה באופן עצמאי, בעוד שהטלוויזיה הישראלית כמעט שלא הציגה את ממדי החורבן.

תצלומי לוויין מעודכנים ב-Google Maps מספקים תיעוד חזותי שקשה להתעלם ממנו: אזורים שלמים נמחקו מן המפה, ובמקומם נותרו כתמים אפורים וריקים במקום שבו עמדו קודם בתים, רחובות, מבני ציבור ותשתיות.

המערכה פגעה בלב מוסדות החיים הקולקטיביים, עד כדי קריסתה של רוב התשתית האזרחית. כל 12 האוניברסיטאות בעזה נהרסו או ניזוקו קשות, תוך שיתוק לימודיהם של למעלה מ-90,000 סטודנטים. בתי ספר, ארכיונים עירוניים, ספריות ומרכזי תרבות, מתקני מים, מאפיות ובתי חולים נהרסו, ניזוקו או הושבתו.

הרס האוניברסיטאות פוגע ביכולת לקיים מערכת השכלה גבוהה ולהכשיר את הדור הבא; הרס ארכיונים ומוסדות משפטיים פוגע ביכולת של חברה לשמר את הזיכרון המוסדי והמשפטי שלה; וקריסת מערכת הבריאות ותשתיות המים אינה רק פגיעה בשירותים חיוניים, היא פוגעת בתנאים הבסיסיים הדרושים לקיום חיים אזרחיים.

מדוע, אם כן, המציאות הזאת כה קשה לחברה הישראלית המרכזית להתמודדות? אחת התשובות טמונה בתרבות פוליטית שהפרידה במשך שנים בין הדימוי של ישראל כדמוקרטיה לבין משטר האפרטהייד שנוצר בשטחים לאחר 1967. ההפרדה הזאת אפשרה לחברה הישראלית להגן על תפיסתה העצמית כדמוקרטית, בלי להתמודד עם הסתירה שבין הדמוקרטיה בתוך ישראל לבין מערכת של כיבוש ואפליה כלפי הפלסטינים בשטחים. במובן הזה, נוצרה כאן למעשה "דמוקרטיה מגודרת".

ההפרדה אפשרה לחברה הישראלית להגן על תפיסתה העצמית כדמוקרטית, בלי להתמודד עם הסתירה שבין הדמוקרטיה בתוך ישראל לבין מערכת של כיבוש ואפליה כלפי הפלסטינים בשטחים

התוצאה היא מידור מוסרי: תרבות פוליטית המסוגלת לגייס מאות אלפי ישראלים סביב שימור מוסדות דמוקרטיים, ובאותה עת להשאיר את הכיבוש ואת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית מחוץ למסגרת המרכזית של המאבק.

הדפוס הפוליטי הזה חשוב להבנת הקושי להתמודד היום עם חורבן עזה. במובן הזה, הסרט התיעודי נז"א אינו רק סרט על המלחמה. הוא מציף אל מרכז השיח הישראלי את המנגנונים שמאחורי ההרס הנרחב בעזה: פחד, דמוניזציה ורצון לנקמה.

זו גם הסיבה שיוצריו נתפסים בעיני רבים כבוגדים. הסרט מערער על תפיסת עולם שעוצבה במשך שנים על ידי ממשלות ישראל, ובמיוחד בתקופת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובה הפכו הפחד והדמוניזציה לחלק מרכזי בתפיסת המציאות.

חשוב לציין שהתפיסה הזאת אינה נחלתה של החברה הישראלית כולה. לצדה קיים בישראל גם ציבור קטן יותר שמתעקש לראות בפלסטינים בני אדם בעלי זכויות וחירויות, ובכללן הזכות להגדרה עצמית, ומנסה להתמודד עם העיוורון הזה.

מסגור הטענה לרצח עם כתרגיל בדה-לגיטימציה בלבד מאפשר לחברה הישראלית להסיט את תשומת הלב מן ההרס עצמו אל תחושת הקורבנות: ממה שישראל מחוללת בעזה, למה שהעולם מעולל לישראל. עצם ההאשמה ממוסגרת מייד כהתקפה נפשעת נגד המדינה, וכך מנוטרל הדיון המהותי בחורבן עצמו.

מסגור הטענה לרצח עם כתרגיל בדה-לגיטימציה בלבד מאפשר לחברה הישראלית להסיט את תשומת הלב מן ההרס עצמו אל תחושת הקורבנות: ממה שישראל מחוללת בעזה, למה שהעולם מעולל לישראל.

אולם הדיון על עזה אינו יכול להישאר לכוד בוויכוחים סמנטיים או במחלוקות טקטיות על אמינות עדויות כאלו ואחרות. מי שמגינים על ישראל מפני ההאשמה ברצח עם רשאים לחלוק על ההגדרה המשפטית, להתווכח על הראיות לכוונה, או להטיל ספק בעדויות מסוימות. אולם הם אינם יכולים לגרום לתיעוד העובדתי להיעלם. השאלה אינה אם עזה נהרסה. היא נהרסה. השאלה היא מה מלמד ההרס הזה, כשהוא נבחן יחד עם דפוסי ההתנהלות והראיות הנוגעות לכוונה, על אופייה של המלחמה.

המחיקה הפיזית הכמעט מוחלטת של עזה אינה תרגיל רטורי. זוהי מציאות שניתן לראות מן החלל.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"