ב־1998 הבנתי שמדינת ישראל מפקירה את אחת ההחלטות האינטימיות והמשמעותיות ביותר בחייו של אדם בידי מערכת פוליטית המסרבת לפתור אותה. האמנתי שהזכות להקים משפחה אינה צריכה להיות תלויה בהשתייכות דתית, במגדר או בהסכמתם של פוליטיקאים.
עשרים ושמונה שנים חלפו. ממשלות התחלפו, קואליציות קמו ונפלו, החברה הישראלית השתנתה, אבל דבר אחד נותר כמעט כשהיה: בישראל עדיין אין מסלול נישואים אזרחי שוויוני. שמונה ממשלות, כמעט שלושה עשורים, ואפס פתרון.
אני כותבת מתוך ניסיון של עשרים ושמונה שנים שבהן פגשתי את האנשים שהמדינה בחרה לא לראות. זוגות שנאלצו לנסוע לחו"ל כדי למסד את הקשר הזוגי שלהם, אנשים שנדרשו להוכיח שוב ושוב שהמשפחה שלהם ראויה להכרה, ומשפחות שהמדינה מכירה בהן לצורך אחד ומתעלמת מהן לצורך אחר. למדתי שהאפליה אינה תמיד גלויה. לפעמים היא מסתתרת בטופס, בנוהל, בחוק או בזכות שלא ניתנת.
ממשלות התחלפו, קואליציות קמו ונפלו, החברה הישראלית השתנתה, אבל דבר אחד נותר כמעט כשהיה: בישראל עדיין אין מסלול נישואים אזרחי שוויוני. שמונה ממשלות, כמעט שלושה עשורים, ואפס פתרון
לא יצאתי למאבק נגד המשפחה, אלא למאבק למענה. נגד התפיסה שיש משפחות הזוכות להכרה כמעט אוטומטית, ואחרות צריכות להיאבק עליה. נגד המונופול הדתי על הנישואים ונגד הרעיון שאפשר למדוד את ערכה של משפחה לפי הדרך שבה נוצרה.
החיים תמיד מקדימים את החוק. אנשים מתאהבים, בונים זוגיות, מגדלים ילדים, רוכשים נכסים ומטפלים זה בזה, בלי להמתין להחלטת ממשלה. המשפחה אינה יצירה של המדינה, והמדינה אינה מוסמכת לקבוע אילו משפחות ראויות יותר מאחרות.
במשך השנים נדרש לפתח פתרונות משפטיים לאנשים שהמערכת לא סיפקה להם מענה. ארגוני החברה האזרחית נאלצו למלא את החלל שהותירה המדינה. כל פתרון שנועד לעקוף חסם שהמדינה יצרה הוא גם עדות לכישלונה. פתרונות פרטיים יכולים להקל על המציאות, אך אינם תחליף למדיניות ציבורית שוויונית.
במשך שנים הוצגו אותן הצדקות: הסטטוס קוו, הרגישות הקואליציונית, המורכבות הדתית והחשש מפני קרע בעם. אלא שהסטטוס קוו אינו חוק טבע. הוא בחירה פוליטית שמתחדשת בכל פעם שמחליטים לא לשנות דבר. המחיר אינו משולם בחדרי המשא ומתן, אלא בחייהם של בני אדם שנאלצים להתאים את עצמם למערכת שאינה מתאימה להם.
בדמוקרטיה, תפקיד המדינה אינו להעניק לאדם חירות כאילו הייתה מתנה, אלא להגן על חירותו. כאשר המדינה מתנה את הדרך להקמת משפחה במערכת אמונות מסוימת, היא חורגת מתפקידה כמסדירה את החיים המשותפים ומתערבת בעצם הגדרתם.
החיים תמיד מקדימים את החוק. אנשים מתאהבים, בונים זוגיות, מגדלים ילדים – בלי להמתין להחלטת ממשלה. המשפחה אינה יצירה של המדינה, והמדינה אינה מוסמכת לקבוע אילו משפחות ראויות יותר מאחרות
אין בכך קריאה לבטל את הנישואים הדתיים, להפך. חופש אמיתי פירושו שאפשר לבחור בנישואים דתיים, בנישואים אזרחיים או בחיים משותפים ללא נישואים. הדמוקרטיה אינה צריכה להכריע איזו השקפה נכונה, אלא להבטיח שאיש לא יכפה את השקפתו על האחר. ריבוי האפשרויות אינו איום על המשפחה. הוא ביטוי לחירותה.
אני מסרבת לקבל את הטענה שהציבור הישראלי עדיין אינו מוכן. המשפחות כבר השתנו, דפוסי החיים השתנו, והצורך בהכרה אזרחית הולך ומתבהר. הפוליטיקה ממשיכה להתווכח על מציאות שהציבור כבר חי בתוכה. כל עוד הזכות לבחור כיצד למסד זוגיות נותרת נתונה למיקוח קואליציוני, חייהם של אנשים משמשים כלי מיקוח פוליטי.
עשרים ושמונה שנים הן די והותר זמן. אנשים שהתחילו את המאבק כזוגות צעירים כבר הזדקנו. ילדים שנולדו אז, הם היום הורים. חלק מהזוגות נסעו לחו"ל, אחרים הסתפקו בהסדרים חלקיים, ויש מי שוויתרו על ההכרה שרצו בה. מאחורי המושג המופשט "סטטוס קוו" עומדים חיים שלמים.
אני מובילה את דרך המאבק שלי, מתוך אמונה שהמשפחה היא ביטוי עמוק של חירות אנושית. היא המקום שבו אדם בוחר עם מי לחלוק את חייו, למי להיות מחויב ועל מי להגן. המדינה רשאית להסדיר את הזכויות והחובות הנובעות מהבחירה הזאת, אך אסור לה להפוך את עצמה לסמכות הקובעת אילו משפחות ראויות להכרה ואילו יישארו מחוץ למעגל.
אחרי עשרים ושמונה שנים, איני מבקשת עוד לשמוע שהנושא מורכב. תפקידה של הנהגה אינו להסתתר מאחורי המורכבות, אלא להתמודד איתה. אני דורשת חקיקה שתאפשר בחירה חופשית בדרך למסד זוגיות בישראל, לצד האפשרות להינשא בנישואים דתיים. זה אינו מהלך נגד הדת או המסורת, אלא בעד חירות, שוויון וכבוד האדם.
המאבק הזה אינו נוגע רק למי שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא ברבנות. הוא נוגע לשאלה עמוקה יותר: האם המדינה מכירה בזכותם של אזרחיה לעצב את חייהם, או שהיא מתנה את זכויותיהם בהתאמתם לתבנית שקבעה עבורם?
אם אחרי שמונה ממשלות ועשרים ושמונה שנים עדיין אין פתרון, הבעיה אינה שהפתרון בלתי אפשרי. הבעיה היא ההחלטה שלא לפתור.
זו לא קריאה לביטול נישואים דתיים. חופש אמיתי פירושו שאפשר לבחור בנישואים דתיים, אזרחיים, או בחיים משותפים ללא נישואים. הדמוקרטיה לא צריכה להכריע איזו השקפה נכונה, אלא להבטיח שהיא לא תיכפה על אחר
ב־1998 התחלתי את דרכי מתוך אמונה שהמדינה יכולה להשתנות. אני עדיין מאמינה בכך. אבל שינוי אינו מתחיל בעוד הבטחת בחירות. הוא מתחיל בהכרה בכך שאיש אינו צריך לבקש רשות כדי לאהוב, להקים משפחה ולזכות ביחס שווה ממדינתו.
עשרים ושמונה שנים הן די והותר. הגיע הזמן לשנות את ההחלטה.
אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו