בגיל 13 סיימתי ללמוד בתלמוד תורה ועברתי ללמוד בישיבת "תפארת התלמוד – ישיבה לבחורים מובחרים בנשיאות מרן הרב שך שליט"א" בירושלים. אני בתפילת שמונה עשרה אותה סיימתי מזמן, מציץ לצדדים לראות האם מישהו כבר גמר לפני כדי שלא אהיה חלילה הראשון שיגמור את התפילה, רואה את הבחור ג' מתפלל בנדנודי ענק, כל פניו מתעוותות בתפילה ותחנונים, רציני עד לעייפה, משמאל את י' עם פאות מסולסות שקורץ אלי. שנינו מחכים מי הראשון שיעשה "עושה שלום".

לטובת מי שלא התפלל אסביר, שבעת עמידת שמונה עשרה אסור להזיז את הרגליים, עומדים במקום אחד ורק יכולים לנענע את הגוף, וכשמסיימים פוסעים לאחור 3 פסיעות ואומרים "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". כך יודעים מי סיים.

בעת עמידת שמונה עשרה אסור להזיז את הרגליים, עומדים במקום אחד, מותר לנענע את הגוף, וכשמסיימים פוסעים לאחור 3 פסיעות ואומרים "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן"

תפילת שחרית מסתיימת, ולא, אין סיכוי שאהיה חזן, למרות שיש לי קול יפה, ואני יודע את כל הניגונים וגם ההברה שלי ליטאית אשכנזית בהוויתה, לא יעזור כלום – כי אני אוחנה. שונה.

היינו שם 4 בחורים ספרדים מתוך 120 בחורים. 4 פרענקים בלבד, אחי הבכור, אני ועוד שני אחים, ועל מה זכיתי להיות בישיבה כה חשובה שהסכימה לקבל אותי? אבא שלי למד עם ראש הישיבה בפונוביז' ואח שלי שלמד שם כבר שנה נחשב לאחד הבחורים הרציניים בישיבה. כך שהייתי צריך להודות לאלוהי האשכנזים שהתקבלתי לשיינקער.

המעבר לישיבה מבית ספר היה טראומתי. מהפסקות ומשחקים, לעולם של מדים – כובע, חליפה, חולצה לבנה, כמחצית השעה הפסקה יומית, ובשאר הזמן לומדים.

לאחר התפילה לומדים חצי שעה הלכה, חצי שעה הפסקה לארוחת בוקר. אנחנו כמובן לא עשינו תורנות מטבח ואפילו לא כלים, ובטח לא ניקיון חדרים. כלום. ישבנו למדנו. לאחר ארוחת בוקר, שיעור "עיון". שעה וחצי לפחות של פלפול עומק בגמרא עם כל המפרשים. יושבים בצורת האות ח מול מגיד השיעור ומתווכחים, מקשים ושואלים. ורק כשמבין את הנושא לעומקו, רושם בכמה מילים. אין שם "קצב הכתבה".

כשהגעתי לראשונה בגיל 26 לאקדמיה, נחרדתי לגלות שבאקדמיה שיטת הלימוד שונה. פחות למידה לשם למידה, ולא פלא שבוגר ישיבה ליטאית יצליח בכל נושא שיבחר ללמוד, כי הוא למד ללמוד.

כשהגעתי לראשונה בגיל 26 לאקדמיה, נחרדתי לגלות שבאקדמיה שיטת הלימוד שונה. פחות למידה לשם למידה, ולא פלא שבוגר ישיבה ליטאית יצליח בכל נושא שיבחר ללמוד, כי הוא למד ללמוד

כשחוזר הביתה מהישיבה אבא שלי תמיד היה שואל אותי: "מה חידשת היום". פחדתי מהשאלה, כי אבא שלי תלמיד חכם עצום ובקיא בכל הספרים לעומקם, אז הייתי מנסה להראות לו שמבין אנוכי משהו או שניים במסכת קידושין או גיטין, ואומר לו משהו שאמר אחד המפרשים, כשמהר אני מבין שלא הבנתי כלום. כלום. אבא שלי לא מוותר ושואל "אבל מה הפשט? מה כתוב? עזוב אותך מפרשנויות.."

כמה הייתי בוכה, שנאתי ללמוד עם אבא שלי, כיון שהוא תמיד הוא צדק. היום כשאני עצמי אבא לילדים, אני מברך את אבא שלי שלא ויתר ובזכותו למדתי בין היתר להבין ולהבחין בין עיקר לטפל, בין פשט הכתוב לפרשנות ועוד. הבנתי ממנו שלמידה היא תמיד יציאה מאיזור הנוחות. צא ולמד.

הוצאתי ציונים טובים במבחנים, שלטתי בחומר, אבל היה לי רע. העולם הרגשי שלי זעק לשמים, היינו מתפלפלים האם "ביאה שלא כדרכה הווי ביאה או לא" (סנהדרין נד) ואני מבין שזה משהו שקשור לסקס אבל לא מבין מה זה שלא כדרכה? או עסוקים בשאלה האם ביאה זו העראה או כמכחול בשפופרת (יבמות נד).

הייתי מוקסם מהמיניות ויודע שהיא אסורה בדיבור על הדבר עצמו, אז מה עושים? מתפלפלים ודשים על שפתותינו בהנאה מילים אלו כמו איזור "תשמיש המיטה" ביום כיפור ועוד, ובלב אני יודע שתשמיש המיטה זה משהו שקשור למין, אבל לא מבין מה הקשר ל"תשמיש" איך משמשים את המיטה? או איך משתמשים במיטה? היום אני מסתכל על מילים אלו ורואה בהן החפצה של האישה. ממש. לעשות אהבה זה לשמש את המיטה. הזוי. ובכלל בעולם החרדי הבנות לא היו קיימות.

בלב ידעתי שתשמיש המיטה זה משהו שקשור למין, אבל לא הבנתי איך משתמשים במיטה. היום אני רואה במילים האלו החפצת האישה. לעשות אהבה זה לשמש את המיטה. הזוי. ובכלל בעולם החרדי הבנות לא היו קיימות

בישיבה קטנה בשיעור א' (1984) למדתי על אוננות דרך חבר שסיפר לי בסודי סודות שאם משפשפים את איבר המין, יוצא נוזל לבן הקרוי זרע. אז ניסיתי לאונן, בשקט ובהסתר כמובן, כי זה זרע, ןלהוציא זרע לבטלה נחשב כרצח. אני זוכר את העונג שחוויתי שהיה בל יתואר, לצד אשמה נוראית על הרצח, בושה ופחד מעונש משמים. כמו גם דברי הרמב"ם שכתב על מי שמאונן כך:

"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש"

ועוד חז"ל כתבו כי מי שמוציא שכבת זרע לבטלה מעכב את ביאת המשיח ושיוולדו לו בנים רשעים ומה לא. כך נוצרה אצלי התניה בין עונג מיני לאשמה, בושה ופחד.

ביודעי כמה מסוכן זה אוננות, נכנסתי ללופ מטורף, מצד אחד הייתי בשיא אוני וכוחי, כל ההורמונים שלי עבדו והייתי מה שקרוי "חרמן" תמידי, ומצד שני פחדתי מאוד. פחדתי מעונשים. פחדתי לרצוח את תאי הזרע.

מצאתי עצמי במלחמות נגד עצמי, למשל כשהייתי בשירותים מאונן, היה זה בדרך כלל תוך כדי ייסורים והלקאות עצמיות, יד אחת מאוננת והשנייה בתוך הפה – אותה אני נושך חזק שיכאב לי ולא יעמוד לי, מנסה לאונן בלי לגמור ומועד פעם אחר פעם. ואחרי המעידה מתחילים הייסורים, אשמה, בושה ופחד : צומות, תענית דיבור – הייתי נמנע מדברים בטלים ורק לדבר דברי תורה, הליכה למקווה להטהר (עוד מקום שרק עושה ההיפך מטהרה), קבלות – קבלתי על עצמי כל מיני מנהגים והליכות ועוד. נכנסתי למלחמה נגד אוננות, וזו מלחמה שממש לא הצלחתי לנצח בה.

מצאתי עצמי במלחמות נגד עצמי, למשל כשהייתי בשירותים מאונן, בד"כ תוך כדי ייסורים והלקאות עצמיות, יד אחת מאוננת והשנייה בתוך הפה – אותה אני נושך חזק שיכאב לי ולא יעמוד לי, מנסה לאונן בלי לגמור ומועד פעם אחר פעם

הרגשתי ירידה בלימוד, ותליתי זאת באוננות. הרגשתי אבוד. לא היה לי עם לי לשוחח על כך. אומר זאת כך – המיניות היתה כל-כך נוכחת וקיימת בישיבה, אולם לא מדוברת כלל. ועוד ארחיב רבות בפרק המיניות.

לא אשכח את אותו יום שישי, אז קורא לי הבחור משיעור ג', חבר של אחי הבכור, לשיחה. בשיחה הוא מטיף לי מוסר, ואומר לי שאם אמשיך להיות חברהמן עלולים להעיף אותי מהישיבה, וכי הוא מנסה לעזור לי, ורגע לפני שהאסון יקרה כדאי לי לתפוס עצמי בידיים ולהרביץ "שטייגען" – עליה. להתעלות וללמוד.

ואני ילד בן 14, שואל אותו מה לעשות? איך אפסיק להיות חברהמן? ותשובתו – "תפסיק לחייך לכל אחד. תפסיק לצחוק כל הזמן, תפסיק להתחבר לכולם. שב ותלמד". ואני שכ"כ רציתי להיות מקובל ונאהב, החלטתי לתפוס עצמי בידים ולהיות "צדיק".

אוי איזו תקופה נוראית זו היתה. מיצחק המצחיק הפכתי ליצחק העצוב. טיפת חיוך לא העליתי על דל שפתי. הייתי יושב בשיעור, חברי הטובים דאז היו מנסים להצחיק אותי, עושים לי פרצופים ומעוותים פניהם, העיקר שאצחק. ואני לא צוחק. הלב צורח אבל אני עושה מה שצריך. צריך ללמוד. צריך להיות צדיק. צריך להיות רציני.

אני יושב רכון על הגמרא, מסכת בבא קמא, פרק הכונס. קורא את הטקסט שוב ושוב, ולא מבין מילה. הכל נתקע לי. קורא שוב ושוב, ומרגיש ערפל בעיניים, המוח נאטם. לא קולט. הולך לאוצר הספרים, מעמיס ערימות של ראשונים ואחרונים על היד, מנסה לכתוב איזשהיא חבורה להוכיח שהנה הרצינות משתלמת. יוק.

ואני ילד בן 14, שואל אותו מה לעשות? ותשובתו – "תפסיק לחייך לכל אחד, לצחוק כל הזמן ולהתחבר לכולם. שב ותלמד". ואני שכ"כ רציתי להיות מקובל ונאהב, החלטתי לתפוס עצמי בידים ולהיות "צדיק"

נבהלתי. ילד גאון הייתי. טוחן מאות דפי גמרא בעל פה. מה קורה לי, יושב מבוהל, לא קולט? כמובן שלא יכולתי להמשיך עם ההצגה הזו להיות רציני כפשוטו בלי לחייך. כמו אותו ג' שהיה בחור רציני עד אימה, ובסוף אישפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי ונאסר עליו ללמוד לתקופה מסויימת. חזרתי להיות יצחק הצוחק.

או אותה הפעם שעשיתי תעלול וזרקו אותי מהישיבה. פחדתי ללכת הביתה ולספר מה קרה, ירדתי לחפש את מי שהיה קרוי אז גדול המשגיחים, הרב שלמה וולבא ז"ל, שכתב את הספר עלי שור ונולד ב-1914 בגרמניה. הוא היה איש מדהים ומאוד נחמד. הגעתי אליו וסיפרתי לו שזרקו אותי ואני לא יודע מה לעשות, ומאוד רוצה ללמוד ועוד. כמובן שעל מיניות לא היה על מה לדבר (כאמור, נושא טאבו).

הוא הבטיח לי שיעזור לי. ואכן, מספר שעות לאחר מכן, באמצע סדר בקיאות, נכנס הרב וולבא בכבודו ובעצמו לישיבה. כל התלמידים נרעשו. הוא פנה לרב שיינקער ושוחח עמו מספר דקות, שלאחריהן קרא לי הרב שיינקער והחזיר אותי ללימודים. המחווה שעשה הרב וולבא ז"ל שהטריח עצמו בשביל מישהו שהוא לא הכיר מרגשת אותי עד היום. יהי זכרו ברוך.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית