הקושי להבין את השלכות ההתחממות הגלובלית ואת התפשטות המגפות באמצעות החשיבה האינטואיטיבית שלנו מקשה עלינו להבין את חומרת המצב. שתי בעיות תפיסה מובנות אינן מאפשרות לנו לתפוס את הבעיה בה אנו נמצאים.

נניח שחבצלת מים מכפילה את גודלה על פני המים כל 24 שעות. נניח שמקור המים זו הכנרת שלנו. כמה משטח הכנרת יכוסה יום לפני שכל הכנרת תהיה מכוסה לחלוטין בחבצלות?

אלקנה פרסלר מתגורר בשוהם, נשוי בשנית +5 ילדים. מנהל חברת הזנק ומתמחה באסטרטגייה עסקית עמוקה. אוהב אדם וטבע, חוקר ומתקשר טכנולוגיה עבור חברה טובה יותר וסובלנית יותר.

הדבר שאני הכי אוהב בטיולי נחלים במדבר הוא להגיע למקור שלהם. ממש להיכן שהם מתחילים. יש משהו קסום בהתבוננות במקום שבו נולד דבר מה, שהפך להיות מערכת ענקית של גאיות ונקיקים, שחוצב בהרים ומשטח אזורים מאופק עד אופק.

נחל משמר (צילום: אלקנה פרסלר)

לא בכל הנחלים המדבריים נקודת הלידה המסוימת הזו קיימת. תחילת התלם הקטן שטיפת גשם ועוד אחת ועוד הרבה אחריה חרצו במשהו שפעם היה מישור. אי אפשר שלא לעמוד שם לרגע, קצרי נשימה, אחרי שעות של מעברי סלעים, היאחזות בחמוקי קירות גיר ולהבין שהכול מתחיל מחריץ קטנטן. זה להבין תהליך. אנחנו אוהבים לראות תהליך שלם מתחילה ועד סוף. זה מרגיע, זה בטוח, זה אומר לנו שמה שחשבנו באמת קורה.

טיפת גשם צונחת על הקרקע המדברית, כמו מחשבה חדשה ומסקרנת הניצתת במוחנו. לרוב הטיפה תעלם, אולי תיספג בקרקע. כמו עוד מחשבה שכנראה תגווע בין שאר תלאות היום, או סתם תירמס תחת כל הרכבות והוועדות שעפות לנו בראש ללא הפסקה.

נחל משמר (צילום: אלקנה פרסלר)

אבל אם תצנח עוד טיפה ועוד אחת, כמו מחשבה שלא מרפה, היא תתחיל לחרוץ חריץ קטן, שיתחיל להעמיק וייתן כיוון לשלוליות קטנות, למחשבות נוספות, לנוע באותו הכיוון.

מחשבה, כמו טיפה, אם אינה נספגת, היא מתחילה לנוע ולפעול. היא כבר לא טיפה אקראית, היא כבר לא שלולית שתתאדה עם צאת החמה. היא כבר עשתה מעשה. היא לא מנסה להשלים מלאכה אלא רק להתגשם ולפעול בכיוון מסוים – למטה.

מחשבה, כמו טיפה, אם אינה נספגת, מתחילה לנוע ולפעול. היא כבר לא טיפה אקראית או שלולית שתתאדה עם צאת החמה. היא כבר עשתה מעשה. היא לא מנסה להשלים מלאכה אלא רק להתגשם ולפעול בכיוון מסוים – למטה

מטר הטיפות ימשיך לסירוגין שנה אחר שנה והפלג יעמיק ויתארך. שלוליות מזדמנות שיעבור לצידן כאילו יחושו בו, יחברו אליו ויעצימו אותו. כמו מעשים אשר נותנים השראה למחשבות דומות ולצידן מעשים אחרים להצטרף.

נחל משמר (צילום: אלקנה פרסלר)

לשטף של מעשים ומחשבות יש עוצמה, ועכשיו כבר ישנה יכולת לחתור שינוי בתוך מציאות. כאשר האבן קשה הם יחצבו בכוח ולעומק בנחישות ובהתמדה. ינסו למצוא ולחדור דרך סדקים במציאות הקשה המתנגדת.

לעומתה, אבן רכה תצטרף לזרימה וכאילו תוותר על מקומה. מתוך הכנעה או מתוך הבנה שכנראה הנה הגיע הזמן. הגיע הזמן להפסיק להתעקש ולעמוד על דעתך. להימס, להישטף ולהתערבב עם אחרים כדי ליצור משהו גדול יותר, רחב יותר, נגיש יותר.

נחלי האכזב של המדבר שונים מאוד מנחלי האיתן וגאון זרימתם המתמיד.

נחלי אכזב מתגאים בדרך שעשו. הם לא מראים את המים, הם מראים את מה שהמים עושים. המים שמגיעים בשצף קצף מדי פעם אינם העיקר כאן. הם רק הכלי שאיתו הם מייצרים את השינוי.

טיול זוגי בגבי נחל משמר, דצמבר 2020 

נחל משמר (צילום: אלקנה פרסלר)

אלקנה פרסלר מתגורר בשוהם, נשוי בשנית +5 ילדים. מנהל חברת הזנק ומתמחה באסטרטגייה עסקית עמוקה. אוהב אדם וטבע, חוקר ומתקשר טכנולוגיה עבור חברה טובה יותר וסובלנית יותר.

כל קרבן פוער חור בלב, אבל ההחמצה הגורלית משאירה גם טעם מר בפה. מהרהר בסיום תקופת הקורונה. הולך להיות קשה. קשה מאוד.

"על פארש" מקרקשות המילים בראש אז בהלוויה ושנים לאחר מכן.

זה הלם בי במפתיע אחרי שיחה ארוכה עם בתי מעין אי שם על כביש 6 בדרך דרומה לקמפינג. בת 20, אחרי צבא, היא מספרת על הרצון שלה לבקר את הוריי המבוגרים, אשר נאלצו לסרב תוך ייסורי מצפון. היא הבינה וקיבלה את החלטת סבא וסבתא, במיוחד לקראת האפשרות להצלה הממשמשת ובאה – חיסוני הקורונה.

Gaza Strip Pixabay.com

חוזרים שני עשורים אחורה. חברי נהרג בעוטף עזה דקות ספורות לפני הפסקת האש. בסך הכול הלך לעמדה, הרים קצת את הראש. זה הספיק למנוול מהצד השני לנצל את הרגעים האחרונים ולזרוע עוד זרע של מוות, שנאה וחוסר תוחלת בשדות הייאוש של עוטף עזה.

קשה שלא להרהר על מה שהולך לקרות בעוד מספר חודשים. בזמן שהחיסונים יהיו כבר כאן ובכל זאת עשרות, אולי מאות קורבנות עדיין יפלו קורבן לקורונה. אפשר בקלות להדהד את הסיפורים קורעי הלב של חולי קורונה שנפטרו כאשר היו במרחק יום אולי שעות מהחיסון הגואל. איזו נחמה למפרע ניתן להגיש לאבלים העתידיים האלו?

חוזרים שני עשורים אחורה. חברי נהרג בעוטף עזה דקות לפני הפסקת האש. בסך הכול הלך לעמדה, הרים קצת את הראש, וזה הספיק לצד השני לנצל את הרגעים האחרונים לזריעת מוות בשדות הייאוש של עוטף עזה

במלחמות, לפני כניסת הפסקת אש, הצדדים לקונפליקט נוהגים באיפוק מוגבר ומשתדלים להתכנס לאחור על מנת להימנע מקורבנות מיותרים של הדקה ה-90.

אין לנו באמת נחמה אל מול מה שיתרחש אבל יש לנו אפשרות לחזק את ידי אלו שינהלו את התהליך המורכב הזה, במיוחד לקראת סיומו. נראה לי כי כל שנותר לנו הוא להפגין סולידריות, להמשיך ולהישמע להוראות ולהילחם על כל אחד עד ההצלה שתגיע בהקדם.

זה בדיוק הזמן ללכת נגד האינסטינקט של "אווירת סיום קורס" ולא להיפגש עם ההורים, גם אם אנחנו, הנכדים או אפילו הם מאוד רוצים. זה הולך להיות קשה, ממש קשה. בארץ ובעולם, כל מכאובי הקורונה יתגמדו לעומת תקופת "חבלי הישועה" של משבר הקורונה.

מערכות הבריאות, לצד כל המערכות הציבוריות, יצטרכו להראות עוצמה, בגרות ושקיפות בטיפול בתקופה זו. אנחנו אלו שנצטרך לראות אם המערכות שלנו אכן התבגרו ויכולות לעמוד מול גלים של מקורבים ופונקציונרים שינסו להידחף בתור כדי להציל את יקיריהם.

היכונו למאני-טיים שלנו.

אלקנה פרסלר מתגורר בשוהם, נשוי בשנית +5 ילדים. מנהל חברת הזנק ומתמחה באסטרטגייה עסקית עמוקה. אוהב אדם וטבע, חוקר ומתקשר טכנולוגיה עבור חברה טובה יותר וסובלנית יותר.

חשבתי על זה הרבה.
"היהודים באים" מרגיש לי כמו שבירת הדיסטנס המסורתית בסוף הטירונות, כשמעזים לספר בדיחה על המ"מ. המפקד לא הולך לשום מקום אבל מערכת היחסים הולכת להתעדכן למשהו מתאים יותר.

לי אין בעיה עם "היהודים באים". זה לא מטריד, מעלה או מוריד במסע שלי עם היהדות וההיסטוריה שלנו.

"היהודים באים" מרגיש לי כמו שבירת הדיסטנס המסורתית בסוף הטירונות, כשמעזים לספר בדיחה על המ"מ. המפקד לא הולך לשום מקום אבל מערכת היחסים הולכת להתעדכן למשהו מתאים יותר

יש לי תחושה כי חילונים וגם דתיים רוצים מערכת יחסים מתקדמת ובוגרת יותר עם מה שמגדיר אותנו כקבוצה לאומית. לא מתוך אוטוריטה או יראת פחד מדמות אב שמיימית, אלא מתוך הבנה ודו-שיח שלא מקדשים מראש שום דבר.

"היהודים באים" היא אתנחתא קומית בתוך תהליך אין סופי של התפתחות היהדות.

האתנחתא הקומית הזו היא חלק מהתרבות המערבית כבר מעל 40 שנה. "בריאן כוכב עליון 1979" הייתה כנראה יריית הפתיחה הרשמית לשינוי. ומאז הגיעו עוד רבים וטובים שביטאו את רוח התקופה.

צילום מסך מתוך "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון

הסרט "המצאת השקר 2009", שמחדד בחמלה את הצורך שלנו בייפוי המציאות בשקרים קטנים וגדולים כדי לשרוד אותה, עם קריצה ביקורתית לדתות הממוסדות שיוצרות עובדות לא בהכרח אמיתיות כדי לנחם את מאמיניהן – הוא  בכלל בגדר חובה (מדאורייתא).

המון אנרגיה משתחררת בתהליך הזה, בהתפרקות ממצב של "עולם רדוף שדים" (ק. סאגאן), בו האנושות כפותה משחר ימיה למוסדות אשר לא רק טענו כי יש אלוהים, אלא שהם יודעים מי האלוהים הנכון ומה בדיוק הוא רוצה מאיתנו.

בשורה התחתונה, הדתות המוסדיות משפרות כיוון ונפטרות מכל מה שלא מתאים למודרנה הליברלית המרכזית: מעמד האישה, סחר עבדים, להט"ב, משפט מודרני וכל מה שמגדיר חברה מתקדמת. הדתיים יקראו לזה עדכון של מילה מקודשת, החילונים יגידו אם כל הזמן מעדכנים, מה שווה מילה מקודשת?

המון אנרגיה משתחררת בתהליך ההתפרקות ממצב של "עולם רדוף שדים" (ק. סאגאן), בו האנושות כפותה משחר ימיה למוסדות שטענו כי יש אלוהים וכי הם יודעים מי האלוהים הנכון ומה בדיוק הוא רוצה מאיתנו

בשנת 2020, הדתיים סביבי אינם מעוניינים לדבר על קיומו או אי קיומו של האל, הם רחוקים שנות אור מהמוסר המקראי וגם לא חושבים שהתנ"ך הוא ספר היסטוריה כפשוטו. אז למעשה, אנחנו לא מדברים על פירוש כזה או אחר לתנ"ך, אנחנו כן מדברים על עדכון מתמשך של זהות לאומית מודרנית.

היהודים-באים (צילום: כאן 11)

לסיכום, לעניות דעתי, "היהודים באים" היא קריצה אחת בתוך הרבה חיכוכים ושינויים לקראת מערכת יחסים בוגרת יותר, שתאפשר ליהדות, ביחד עם התנ"ך, להיות מה שמגדיר את האומה היהודית.

נ.ב. שתי צרימות קלות:
אחת – מינון נמוך יותר של גסויות לא יעיבו על המסר.
שניה – העובדה שאנו כעת בעידן של מחלוקת קשה בעם.
אבל מאידך, תמיד היו מחלוקות בעם.

אלקנה פרסלר מתגורר בשוהם, נשוי בשנית +5 ילדים. מנהל חברת הזנק ומתמחה באסטרטגייה עסקית עמוקה. אוהב אדם וטבע, חוקר ומתקשר טכנולוגיה עבור חברה טובה יותר וסובלנית יותר.

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.