כמנהגו אלי אבידר כותב פוסט ארוך ומזמין להפגנה בבלפור. הפעם הוא מספר גם על הטיפול הדיפרנציאלי של הונג קונג במגיפת הסארס ב-2003.

כשנתניהו יהיה בן 101…
(כ-6 דקות קריאה)
אנחנו אוטוטו שנה במשבר הקורונה והטיפול ממשיך להיות פוליטי, כושל ולהטיל בנו חללים; בנפש, בכלכלה ובחברה.
"לא שמענו מכם הצעות" נוהג להתריס יולי אדלשטיין, עם חיוך קטן בזווית פיו השמאלית. חיוך ציני שמסגיר שיכרון כוח וכהות חושים.

אז זהו שהצענו. מיומו הראשון של משבר הקורונה הצענו, ותודות לפייסבוק הנושא גם מתועד. הצעות על בסיס ניסיון עבר עם מגיפה קטלנית – סארס.
בנובמבר 2002 שירתי כקונסול כללי בהונג קונג. כבר בסוף נובמבר החלו להגיע השמועות על מחלה מסתורית שמתפשטת במחוז גוואנדונג, בדרומה של סין, הצמוד להונג קונג.

רק בפברואר 2003, הודה הממשל הסיני בהתפרצות מגיפת הסארס, אך זה היה כבר מאוחר. הונג קונג נפגעה אנושות.

ההדבקה בהונג קונג הייתה נרחבת. כל מי שיכל לעזוב פשוט קם ועזב. זוכר את התחושה. מחלה מסתורית עם אחוזי תמותה מפלצתיים. הסטטיסטיקה דיברה על 10% מהנדבקים שאינם שורדים את המחלה. תוסיפו לכך שכל יום חצו את הגבול ממחוז גוואנדונג (מרכז ההתפרצות) להונג קונג כ-300,000 עובדים וחזרו בערב עם סיום יום העבודה ותקבלו מצב מאוד לא פשוט.

בתחילת חודש פברואר יזמתי פגישה דחופה עם ראש הממשל של הונג קונג – טונג צ'י-וואה. האיש נראה עייף. חודשים של התמודדות עם מגיפת הסארס נתנו בו את אותותייהם. שאלתי מדוע הוא אינו סוגר את הגבול עם גוואנדונג.
"אתה יודע מה יקרה אם נסגור את הגבול עם גוואנדונג? כולנו נמות. יש לי אחריות לשבעה מיליון תושבי הונג קונג והכלכלה תתרסק כאן בצורה בלתי הפיכה. אנחנו אולי נפסיק להידבק בסארס אבל נמות כלכלית. מה אני אעשה עם מיליוני מובטלים? מה אני אעשה כשכל הקהילה העיסקית תברח מכאן למדינות האזור? איך אני אוכל להסתכל לתושבי הונג קונג בעיניים?".

לסגור את הגבול הוא לא סגר, אבל מה הוא כן עשה? המון!
נתחיל בזה שהממשל בהונג קונג טיפל במגיפת הסארס באופן דיפרנציאלי, והצליח.

רק ביום שלישי האחרון הגיע יולי אדלשטיין והפרויקטור לוועדת חוקה חוק ומשפט ואמרו: "אי אפשר לטפל בקורונה באופן דיפרנציאלי. חייבים להאריך את הסגר. נכשלנו בטיפול הדיפרניציאלי."

תבינו, בהונג קונג, במקום הצפוף בעולם, שבעה מיליון תושבים ברבי קומות, שיש בניינים שמתגוררים בהם מאות רבות של דיירים. בניינים עם דירות בגודל של 40 מ"ר שמאכלסות משפחות של 3-4 נפשות. אז הם הצליחו לייצר תהליך טיפול דיפרנציאלי ברמת הבניין, ואנחנו לא מסוגלים ברמה מקומות היישוב?

בהונג קונג, כל בניין שהיתה בו התפרצות נסגר ובודד על ידי המשטרה וגורמי הרפואה המקומיים. לבניין הוזרם מזון לדיירים ונערכו לכל הדיירים בדיקות סארס יומיות לאיתור נדבקים. כל חולה שאותר הוצא מהבניין והועבר לבית חולים; כששאר דיירי הבניין המשיכו להיות בסגר והמשיכו להיבדק כל יום. רק לאחר שלא אותרו חולים במשך כשבועיים שוחרר הבניין מהסגר.

תקציבים הוזרמו לבתי החולים. צוותים רפואיים עברו הסבה למחלקות הסארס והוכנו תשתיות להקמת בתי חולים נוספים למקרה הצורך. לא שמענו מנהל בית חולים אחד שהתלונן שאין לו תקציבים ובוודאי שלא ראינו מנהלי בתי חולים שמפגינים נגד מצוקה תקציבית.

הכלכלה, החינוך, חופש הפולחן, התרבות והחיים בכלל לא נעצרו ליום אחד. לא הוטל סגר אפילו לא ליום אחד. שלא לדבר על כך שחירות האזרחים לא נפגעה.
החיים נמשכו לצד מגיפת הסארס עד שהמגיפה נוצחה.

אף פוליטיקאי בהונג קונג לא הכריז על ניצחון, לא הודיע שמכול העולם באים ללמוד ממנו, ולא שמענו את ההבלים ששמענו ואנחנו ממשיכים לשמוע מראש הממשלה כושל העונה לכינוי אבו-יאיר.

בשבוע החולף הקשבתי לראיון שנערך עם יו"ר התאגדות רשתות המסחר האופנה וההסעדה שחר תורג'מן. הלב נחמץ. האיש זעק על 135,000 בעלי עסקים שעסקייהם הושמדו מאז תחילת הקורונה. הושמדו, הוא התעקש להגדיר את המצב. הוא לא סיפר בראיון שהקטסטרופה הזאת הפילה רבים מאוד להלוואות בשוק האפור.

הכל כאן הפוך. לא הוציאו מבצע בדיקות מתחילת המשבר, לא נתנו לפיקוד העורף לנהל את המשבר, לא קיימו נוהל בדיקות/בידודים למגיעים מברוקלין, דובאי ושאר האזורים ולא טיפלו דיפרנציאלית במוקדי התחלואה והטילו עלינו שלושה סגרים הרסניים ובלתי יעילים.למה? לא מעניין אותי למה.

מעניין אותי שנתניהו, האחראי הישיר למחדל, הטיל חיסיון לשלושים שנה על כל דיוני הקורונה. הוא רוצה שנדע מה התרחש בדיוני הקורונה כשהוא יגיע לגיל 101 ולא יום אחד מוקדם יותר.
לא יודע מה אתכם, אז אני לא מתכוון לשתוק ובטח שלא להפסיק להפגין נגדו; גם במזג אוויר קשה וגם בקור חודר לעצמות.

היום בשעה 16:15 אגיע להפגין אתכם במחלף כרמיאל מערב.
בשעה 17:00 אגיע להפגין אתכם בגשר אליקים.
משם אתגלגל בכבישים ובמחסומים עד שלבסוף אגיע לבלפור.

אקבל מדבקה מהמדהימות והמדהימים בכניסה למתחם. אנופף לאילונה לשלום בכיכר פריז. משם אלך לתצפת על המאהל הנטוש של תומכי נתניהו. נטוש כבר חודשים. אעבור לומר שלום לחברה המדהימים במאהל "אין מצב", אצלם את סרטון מוצ"ש הקבוע מלב ההפגנה, ולבסוף אסיים אצל אילן.
חשבתי להציע לו להכין סחלב חם (…ברור שטבעוני); לצד המלבי ולא במקום.
לבסוף אשתה אתו קפה. אשאל אותו לשלומו והוא יענה "בסדר". ככה זה עם אילן. לא דברן גדול. עם נחישות והתמדה כאלה מי צריך בכלל מילים?
מה אתכם… לא תבואו?