אלי אבידר כתב על ההשבעה אתמול:

אתמול נשאלתי אם אני מתרגש לקראת השבעת הכנסת. עניתי שלא. אפילו ביקשתי לא להביא אורחים להשבעה. ידעתי שהולך להיות קשה וזו אכן הייתה ההשבעה הגרועה מכולן.

ממקום מושבי, סרקתי את יושבי המליאה וזה היה מראה מאתגר. פעם, גורמי קיצון היו זוכים לייצוג של שני חברי כנסת, ולעתים הבלחות של חבר כנסת אחד שהיה מסתנן לרשימה גדולה. כיום, הקיצוניות היא הדרך וכל המקצין הרי זה משובח. למפלגת הציונות הדתית יש שבעה חברי כנסת ויש בליכוד חברי כנסת שיכולים ללמד אותם כמה דברים בפרקי יסוד בקיצוניות/גזענות.

במהלך ההשבעה שלחה לי ראשת קבוצת מחאה בצומת מרכזית הודעה בזו הלשון: "מאכזב כל כך. אנחנו שבורים!" עניתי: "זה לא הזמן להישבר. נתניהו יושב מתחתיי במליאת הכנסת והוא נראה שבור יותר." אתם צריכים להבין שיש אווירת נכאים בליכוד ובמפלגות החרדיות. לא ראיתי שם חיוכים ולי זה ברור למה. אין להם 61.

במהלך החודש הקרוב נתניהו ואנשיו ינסו את כל כוחם לגייס עריקות/ים לשורותיהם כדי להגיע ל-61. יהיה להם מסובך. אדם ששוקל לערוק, רוצה לערוק לצד היציב והחזק יותר.

הצד של נתניהו הוא צד של חוסר יציבות וחולשה. מצבו מדרדר מדחי אל דחי: מוחרם על ידי הבית הלבן. מוּדַר משיחות הקהילה הבינלאומית לחידוש הסכם הגרעין עם איראן. מוחרם על ידי האמירויות ובחריין שחתמו איתנו על הסכם שלום ולא רוצות לקבל אותו לביקור רשמי. בית הדין הבינלאומי בהאג פועל בשיא העוצמה ונתניהו, שברוב יהירותו הזניח את הנושא, לא מוצא מענה. הפשע המאורגן משתולל בנגב ומעולם לא היינו קרובים יותר להגדרה "מדינה בתוך מדינה".

ונושא לא פחות חשוב, שמשפיע עליו הכי הרבה: החל שלב העדויות במשפטו של נתניהו וכל יום עדות כפי שהיה למנכ"ל וואלה! לשעבר, גומר אותו עוד יותר.
הדבר היחיד שיכול לתת לו תקווה זה הייאוש שלכם. הייאוש שלכם הוא הדלק שלו. בלימודי העומק של היהדות מלמדים שהרוע מתחזק כשיש ייאוש. כשיש תקווה הטוב פורח.

אני יודע שרובכם רוצים לדעת מה לעשות, חוששים שמה שהיה הוא שיהיה, אבל אנחנו לא שם. הממשלה האחרונה נפלה, אנחנו נמצאים בשלב הראשוני של ההמלצות לנשיא ושום מפלגה לא תחשוף את עצמה לסכנות לפני שהיא מבינה לאן נושבת הרוח. חוץ מהמפלגה שלי כמובן. שעתיים לאחר סגירת הקלפיות הצהרנו שמה שהבטחנו לפני הבחירות נקיים, נמליץ על ראש המפלגה בגוש השינוי שתביא הכי הרבה מנדטים. מפלגות אחרות חוששות יותר. זה אינו סוף התהליך ובבקשה אל תתרשמו מההצהרות של חלקן. הן חוששות יותר מיציאה לסבב בחירות נוסף.

אתם יודעים מה הערכתי אצל אריאל שרון ז"ל? את המנהיגות שלו. בראייתי, מנהיגות נבחנת בתקופות קשות, משבר או כפי שנהוג לומר: כשאתה חש שהשמים נופלים לך על הראש. זה הזמן שבו נבחנים מנהיגים שעומדים בלחץ ולא נשברים.

הציבור הישראלי מקבל בימים אלה את האפשרות לבחון את מושג המנהיגות הרצוי לו.

ייאוש הוא לא אופציה ואתם/ן אחי ואחיותיי למחאה אתם מודל למנהיגות. לא נשברתם ולא התייאשתם בחום אימים ובקור חודר עצמות. ואתם לא תאבדו מכוחכם עכשיו. צר לי לקרוא הודעות בנוסח: אני עם המחאה גמרתי, יותר אני לא מצביע, אני עובר לברלין, אני אני אני… תרגיעו. לא מוכן לקבל משפטים כאלה ואנא אל תשלחו לי הודעות בסגנון הזה. אם הייתם נשברים במהלך החודשים האחרונים אז ממשלת הרוע והדיקטטורה הזאת הייתה ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה. ייאוש הוא לא תוכנית עבודה.

ישבתי אתמול במליאת הכנסת והבטתי בבנימין נתניהו דקות ארוכות. לא ראיתי חיוך אחד, שמץ של אופטימיות. ראיתי אדם מרוקן מאנרגיה. כלי ריק. אדם גמור.
ישבתי באחת מישיבות הכנסת הקשות ביותר. במהלך רגעי השפל הקשים ביותר עשיתי את מה שאני מבקש מכם לזכור ולא לשכוח: שנתניהו ינצח כשאנחנו נרים ידיים, ואנחנו… לא נרים ידיים עד הוא ילך.