נאום ראש הממשלה בטקס הפתיחה של יום הזכרון בבית יד לבנים בירושלים:

"ביום הזיכרון לפני שנה הרגשנו כולנו כאב כפול ומכופל. כאב אחד – על אובדן יקירינו שאין להם תחליף. כאב שני – על האילוץ שלא לפקוד את החלקות הצבאיות, מחשש להתקהלות ולהידבקות בקורונה.

השנה, בעקבות מבצע החיסונים הלאומי, הסרנו חלק גדול מן המגבלות – אבל חובת הזהירות עדיין קיימת. למען יקירינו שאיבדנו, נוסיף לשמור על הבריאות ועל החיים מתוך ערבות הדדית, כי כולנו משפחה אחת גדולה.

זוהי כמובן משפחה יוצאת דופן. אני יודע, כי לצערי אני משתייך אליה כבר 45 שנה. כשאיבדתי את אחי, סא"ל יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, שהוביל את חייליו בשחרור החטופים באנטבה, אוגנדה. בניגוד למשפחה רגילה, אנחנו איננו רוצים להתרחב ואיננו שמחים להתרחב. בדיוק להפך.

כל אחד ואחת מאיתנו זוכר את הרגע הנורא שבו הוא ניצב ליד תלולית העפר התחוח. שבר עצום פקד אותנו, שבר שחורת בנו צלקת עמוקה. גדיעת החיים, בית ריק, לב פצוע שאף פעם לא באמת מחלים.

אחר כך התחלנו ללמוד לחיות מחדש, וכולנו עושים זאת בשבילנו ובשבילם: בשביל 23,928 חללי מערכות ישראל, שעליהם נוספים אלפי האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה.

כל אחד מהם מבטא את מחיר התקומה ב-73 שנות עצמאותנו: יהודים וערבים, בדואים ונוצרים, דרוזים וצ'רקסים. משפחה.

פרח הטיס ליהוא בן-בסה ז"ל נפל לפני חמישה חודשים בתאונת אימון אווירית בצפון הנגב, שבה נהרג לצידו גם רס"ן במילואים איתי זיידן ז"ל. אביו של ליהוא, שלמה בן-בסה, כתב ביגונו המר: "תשע עשרה שנה, חודשיים ויומיים, חיית על פני האדמה. עוד דקה, רק עוד דקה אחת, הייתי מבקש להיות איתך". מי מאיתנו לא מזדהה עם המילים הללו בכל נימי נפשו?

כששלמה היה שקוע בכאבו, היטה אליו כתף תומכת ברוך בן יגאל, אביו של לוחם 'גולני', עמית בן יגאל ז"ל. עמית נפל בפעילות מבצעית לפני אחד עשר חודשים. ברוך כתב לשלמה: "יש לי בקשה אחת אליך מאב שכול לאב שכול – תיאחז בחיים, כי זה מה שהילדים שלנו רוצים". משפחה. משפחה עד הסוף.

יקיריי, בני המשפחה, כראש הממשלה אני עושה הכל בפעולות שאנחנו מאשרים, לחסוך חיי אדם. זה ככל אינו מובן מאליו, זה מושג, בראש ובראשונה, בזכות ההרתעה העקבית והנחושה של מדינת ישראל. של כולנו.

השנה החולפת, בהמשך לשנה שקדמה לה, הייתה השנה הביטחונית הטובה ביותר בתולדות המדינה. זה אומר שמספר הנופלים היה הקטן ביותר. במזרח התיכון הנפיץ שכמובן יכול להשתנות כהרף עין. לציבור שיושב פה, זה לא אומר הרבה. למי שנפגע, למשפחות הנופלים – זו הייתה השנה האיומה ביותר בחייהם. במקביל למאמצינו למנוע קורבנות, אנו מכינים את צה"ל ואת זרועות הביטחון ליום פקודה.

שני הדברים מתקיימים בו זמנית: הרצון למנוע מלחמות מיותרות ואיתן נפילת חיילים, ומנגד המוכנות התמידית ליום פקודה. רק אם נהיה נכונים להגן בעוז רוח, בהקרבה עילאית, על המדינה שלנו – רק אז נבטיח בעזרת ה' את קיומנו ועתידנו.

אני רוצה לספר לכם שבשנת הקורונה חיזקנו את תודעת הזיכרון של הנופלים, גיבורי האומה. בתל חי, למרגלות פסל האריה השואג, חלקנו כבוד ליוסף טרומפלדור וחבריו שהגנו עד טיפת דמם האחרונה על גבול הצפון לפני 101 שנים. בשער הגיא חנכנו מרכז מורשת חדש, שמנציח את מלווי השיירות ופורצי הדרך לירושלים הנצורה בתש"ח. עמדתי שם ליד אלוף במילואים עמוס חורב וחבריו. שמעתי בהתרגשות על אומץ לבם של מבקיעי הדרך. רוחב החזית אז היה כרוחב הכביש. נורתה עליהם אש תופת בלתי פוסקת. קברים חדשים נכרו בכל יום, אבל המצור לירושלים נפרץ והמדינה קמה.

בעוד חודש נציין, בתוך שבוע אחד, שלושה אירועים נוספים: 80 שנה להקמת הפלמ"ח, 80 שנה להיעלמותם של כ"ג יורדי הסירה של ה'הגנה', ו-80 שנה לנפילתו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל בפעולה נועזת בעיראק.

שרשרת כבירה של גבורה וזיכרון מדור לדור: להגנת המולדת, לבניין ארץ חמדת אבות, להבטחת נצח ישראל. אני מאחל החלמה לכל הפצועים, בתוכם ליקירנו איציק סעידיאן, לוחם צה"ל במבצע צוק איתן, שכולנו מתפללים להחלמתו וכולנו מחבקים את משפחתו.

אני מתחייב שנוסיף להשקיע כל מאמץ להחזיר הביתה את הנעדרים והשבויים שלנו, כולל בימים אלה. זוהי משימה קדושה שאיננו מרפים ממנה.

זכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה – חי בליבנו ויחיה בלבנו לעד. יהי זכרם ברוך".