בהר הרצל נערך טקס הזכרון הממלכתי בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, המפכ"ל יו"ר הכנסת, הרבנים הראשיים לישראל, שרים חברי כנסת, ראש העיר ירושלים ויו"ר הסוכנות היהודית.

שידור חי: טקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהיכל הזיכרון בהר הרצל. https://t.co/xExD3NRzhW

— ראש ממשלת ישראל (@IsraeliPM_heb) April 14, 2021

דברי ראש הממשלה:

מכובדיי,
נשיא המדינה ראובן ריבלין,
יושב ראש הכנסת ח"כ יריב לוין,
נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ודוד חיות,
הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו,
שרים וחברי הכנסת,
הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי,
מפכ"ל משטרת ישראל רב ניצב יעקב שבתאי,
נציבת שירות בתי הסוהר רב גונדר קטי פרי,
ראש השב"כ נדב ארגמן,
ראש המוסד יוסי כהן,
יושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל,
יושב ראש הסוכנות היהודית יצחק הרצוג,
סמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף משפחות הנצחה ומורשת אריה מועלם,
ראש עיריית ירושלים משה ליאון,
יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח,
יושב ראש ארגון יד לבנים אלי בן שם,
יושב ראש סניף ירושלים של ארגון יד לבנים, דורון רוזנפלד מזרחי.דורון, אני רוצה לומר לך מעומק לבי: אתמול, בטקס הזיכרון ב'יד לבנים', ריגשת אותנו עד דמעות בדבריך על האובדן הכפול במשפחתך.ומעל כולם היום, כל אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות.אני נמצא כאן כראש הממשלה וכאח שכול. כבן למשפחת השכול. אני חלק מכם. לפני 45 שנים נפל אחי הבכור והאהוב, יוני, בהובילו את לוחמי סיירת מטכ"ל לשחרור החטופים באנטבה.

לפני 45 שנים נפל אחי, ובכל יום שחלף מאז אני חושב עליו ואני מתגעגע אליו. כך גם אתם עם יקיריכם שנפלו על הגנת המדינה. כולנו יחד עומדים מלוכדים וכואבים, ולצדנו ניצבים כל אזרחי ישראל.בנים ובנות גידלנו ורוממנו – וכבר 73 שנים הם מבטיחים בחירוף נפש את עצמאות ישראל. 73 שנים של תוגה, 73 שנים של תקומה.בפרוץ מלחמת השחרור כתב לוחם הפלמ"ח, צבי אשכנזי ז''ל: "לא במזל חגיגות החלה המדינה, במזל דמים החלה. אלפיים שנה חיכינו לרגע זה, ובבואו נדע גם להקריב למען המדינה קורבנות".צבי עצמו היה אחד מקורבנות אלה. לפני 73 שנים הוא נהרג בקרב, כשליווה שיירות לגוש עציון הנצור. כבר 73 שנים, כדברי צבי אשכנזי, אין חגיגות עצמאות ללא מועקת השכול.המספר הזה, 73, ודווקא הוא – המספר הזה מבטא זאת. הוא טבוע בי, הוא טבוע בכולנו, בעוצמה רבה. אני זוכר את אותו לילה נורא בפברואר 1997, שבו איבדנו 73 חיילים באסון המסוקים. ביניהם בנו של חברנו אלי בן שם, קובי ז"ל. הידיעה על ההתנגשות האווירית הגיעה אליי לחדר הקבינט של ממשלת ישראל. כבר מהרגע הראשון היה ברור גודל המכה. 73 חללים, 73 קברים, 73 משפחות אבלות – ועם אחד שעוטף אותן באהבה אינסופית.

אמרתי אז: "חבורת הלוחמים שנפלו באסון הכבד באה מכל חלקי העם ומכל חלקי הארץ. חבורה זו מסמלת את האחדות העמוקה של צה"ל. האמונה בצבא, והאמונה בצור ישראל, הן שיעניקו לנו ול-73 המשפחות של הנופלים את הכוח להתגבר על היגון העמוק, ואת הכוח להוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים של ביטחון ושלום".המספר 73 מוטבע בעוד אחד מרגעי המבחן הגדולים של עמנו. אני זוכר היטב את סתיו 73': מלחמת יום הכיפורים החלה בזעזוע של מתקפת הפתע, והסתיימה בניצחון גדול מאוד. בתווך התחוללו יום ולילה קרבות הבלימה וההכרעה.

ביום השני למלחמה קטעתי את לימודיי בארה"ב כדי להצטרף למאבק על הבית. המטוס ארצה היה מלא לוחמים, קצינים, מילואימניקים. הם נדחקו למטוס, ממש נאבקו אחד עם השני על מושב במטוס כדי לחזור הביתה ולהגן על המולדת.אבל כשחזרתי אחרי המלחמה ללימודיי בארה"ב, מושבים רבים במטוס היו ריקים. המערכה ב-73' התנהלה במרחבי החולות של סיני, ועל מצוקי הבזלת של רמת הגולן. הלוחמים והמפקדים מן השורה נטלו על כתפיהם אחריות אדירה. בשתי החזיתות הם בלמו בגופם את המתקפה, הסתערו בעוז שאין כדוגמתו בתוך האש, וסיימו את המלחמה במבואות קהיר ודמשק.

קרבות 73', וההקרבה העצומה של לוחמינו, סללו את הדרך לשלום עם מצרים. הם גם לימדו אותנו לקח בל יימחה: אסור לנו אף פעם להישאר אדישים לאיומי המלחמה וההשמדה של מבקשי נפשנו. לו היינו מקדמים ב-73' את פני הסכנה בזמן, ייתכן מאוד שהיו נחסכים מאיתנו המוני הרוגים ופצועים.ויש משמעות היסטורית נוספת למספר 73. בשנת 73, בדיוק 1,900 שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, עמדו אנשי מצדה במצור שהטילו הרומאים.

אף שהמבצר האחרון נפל, מצדה הפכה לערך ציוני, לסמל של מלחמת חירות. רבים שיושבים כאן ערכו מסעות למצדה וטיפסו מצד זה או מצד אחר על ההר ששופע הוד קדומים.אחי יוני מתאר את תחושותיו באחד ממסעות הניווטים המפרכים במדבר יהודה, שהסתיים במצדה. הצוקים התלולים הבהירו לו מפני מה היה קשה כל כך להתגבר על קומץ מגיני ההר. הוא כתב: "ראיתי וחשתי את יופיו של מדבר יהודה, את הכוח והגבורה במבצר מצדה, את חיי קדמונינו בנאות המדבר". איזה מרחק עצום עשינו משנת '73 ההיא, בה נפלה מצדה וחרבה ארצנו – לשנת '73 זו של תפארת עצמאותנו.

השרשרת שנותקה חוברה מחדש. מגיני ההווה אומרים למגיני העבר: 'שנית מצדה לא תיפול'. כדי שמצדה שנית לא תיפול – כדי שמדינת ישראל לא תהיה אפיזודה חולפת בתולדות עמנו – עלינו להיאחז בארצנו במלוא כוחנו, ובמלוא נחישותנו.אחיי ואחיותיי, משפחות יקרות, כל אחד מאיתנו זוכר את רגע הבשורה על נפילת יקירינו.

כשהם נפלו, נפלנו גם אנו. בנפול אחי, לא ידעתי אם אקום ואיך אקום. הרגשתי כמי שאיבר מגופו נגדע – יד, רגל, לב. ההלם היה כה גדול, שאיבדתי כליל את חוש הטעם, ומעבר לכך אבד לי טעם החיים. אני יודע שכך קרה אצל רבים רבים מכם. תחושה דומה פקדה את הוריי זיכרונם לברכה, ואת אחי הצעיר.

ובכל זאת, כמו רבים מכם, מצאנו את הכוחות לקום. שנים לאחר מכן, אמר אבי: 'החיים הם נהר אדיר שסוחף אותך קדימה, ושנוסך בך כוחות חדשים'. כך כולנו דאבנו עמוקות, קמנו, נאחזנו בחיים, וכך קרה גם לעמנו.בנפול מצדה, לא אבדה תקוותנו. לא ויתרנו על חלום הדורות, והקמנו מחדש את מדינתנו. בזכות הנופלים, גיבורי האומה, שתמיד איתנו, אנו מציינים 73 שנים של תחיה מחודשת, 73 שנים של בניין המדינה, של עשייה כבירה, של פריחה מופלאה. 73 שנות תוגה, 73 שנות תקומה. יהי זכרם של מערכות ישראל נצור עימנו לעד".