סמוטריץ' כותב בפייסבוק שלו כי כעת לא הזמן לדון ממש אולם עמדתו היא לא רגולציה דרקונית ולא רשלנות פושעת, לא עריפת ראשים ולא פטור מאחריות:

הלב של כולנו שבור, כואב ורותח היום. בצדק.
עת ספוד.
ובעת הזו "אל תרצה את חבריך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו".
ריצוי ונחמה אל מול כעס ואבל דורשים ראיה מורכבת, כזו שמאפשרת להביט אל מה שהוא מעבר לתפיסת המציאות הראשונית שגורמת לתגובה טבעית של אבל וכעס.
אבל הרגשות הממלאים אותנו עד אפס מקום לא נותנים מקום למורכבות הזו. וזה טבעי ולגיטימי. "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים".
עכשיו "עת ספוד".
>>>
כולנו אבלים וכולנו כועסים. איש איש מנקודת מבטו על המציאות. אם תרצו איש איש "מהפוזיציה" שלו. כאלה אנחנו, בני אדם שמונחים בתבנית נוף מולדתנו וממנה השקפתנו על המציאות. וכל עמדה והכעס שלה, והכתובות שלה לכעס.
זה מסוג הימים שבהם הרגשות המציפים, מכל הצדדים, לא מאפשרים ניהול שיח שיש בו השמעת עמדות מורכבות. רק אמירות חותכות ונוקבות. יריות טוויטר שבאות היישר מהמותן. אלה מכאן ואלה מכאן.
ובתווך, המציאות עצמה, שהיא כנראה יותר מורכבת… קצת יותר רבגונית מצבעי השחור לבן שבהם צבוע השיח מאז האסון.
>>>
לא אנסה לעצור או לשנות את השיח הזה כרגע. זה חסר סיכוי. לכן בדיוק "אל תרצה את חבריך בשעת כעסו". לא אניח כאן את משנתי המורכבת כי "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". ובסערת הרגשות כל מה שהוא לא חד וחותך הוא כנראה לא נשמע.
>>>
אשא ביום הזה רק תפילה ותקווה שהזמן יעשה את שלו, ירגיע את הרוחות הסוערות, ויאפשר מבעד לכאב המשותף של כולנו לקיים דיון ציבורי ענייני, מעמיק, ובעיקר מאוזן.דיון שמטרתו להיטיב את המציאות ולא לקחת אותה לקצה מזיק.

לא של רשלנות פושעת ולא של רגולציה דרקונית. לא של הפקרות אבל גם לא של עצירת החיים. לא של עריפת ראשים חסרת הבחנה אבל גם לא של פטור גורף מאחריות. לא של שלטון פקידים לא דמוקרטי וגם לא של רמיסת תהליכי עבודה מקצועים וסדורים של גורמי המקצוע בשירות הציבורי.

שיח שיאפשר לנו כחברה וכמדינה למצוא את שביל הזהב. ולא סתם הוא נקרא כך – זהב. לא רק כי הוא חשוב וטוב אלא גם כי הוא יקר המציאות וקשה מאוד למצוא אותו. מי יתן ובעזרת השם נצליח.
>>>

וכמובן, וחשוב מכל ביום הזה, כולנו מחבקים את המשפחות שאיבדו את יקיריהן. יום האבל הלאומי שהוכרז היום מחבר את כולנו לערבות ההדדית שלנו. ובמובן הזה הכעס והאבל המשותפים, שהשיח האמוציונלי הוא תוצר וסמפטום שלהם, הם סיבה לאופטימיות. אם היו בקרבנו חלילה מי שהיו נותנים לאירוע כזה לעבור להם ליד האוזן ונשארים באדישותם היה זה סימן רע מאוד. גוף שלא כואב לו הוא גוף מת. הכאב מלמד על חיות הגוף הלאומי המאוחד שלנו. כולנו כואבים, כולנו אבלים, וכולנו צועקים כמו שצועקים כשכואב.
וזו כבר נקודת מוצא טובה מאוד לתיקון.
"ובילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". אמן.