הסופר דויד גרוסמן דיבר בהפגנה היהודית ערבית בככר הבימה בתל אביב ודיבר על חוסר הרלוונטיות של הכוח הצבאי הישראלי ועל רצונו ליצור חזית של חתירה לחיים בשלום יהודי-ערבי.

ערב טוב, מסאא' אלח'יר.

תרשו לי להקדיש את דבריי הערב לילדים של עוטף עזה, ולילדי עזה, ולכל הילדים שחוו על בשרם ונפשם את המלחמה האחרונה. הלהיטות של כל צד במלחמה 'לצרוב בתודעה' את הניצחון שלו יצרה אלפי תבוסות קטנות. דור שלם של ילדים, בעזה ובאשקלון, יגדל ויחיה כנראה עם טראומת ההפגזות וההפצצות והסירנות.

אתם – הילדים – התודָעות הצרובות-באמת של הסכסוך, ואני מרגיש צורך להתנצל בפניכם, על שלא השכלנו ליצור עבורכם מציאות טובה ומיטיבה יותר, כזו שכל ילד בעולם זכאי לה.

חברות וחברים יקרים,
המלחמה האחרונה המחישה שוב עד כמה שני הצדדים, ישראל וחמאס, תקועים, לכודים במעגל קסמים קטלני שהם בעצמם יצרו. עד כמה הם פועלים כבר עשרות שנים כמו מנגנון אוטומטי שיודע רק לחזור על פעולתו פעם אחר פעם, בכוח גובר והולך.

עוד מטח רקטות ועוד הפצצה, ומטח, וגיחה, וקסאם וכיפת-ברזל ואזעקות. ושוב אותה הלמות קצב מוּכּרת לנו, הולכת וגוברת, מלַבּה את עצמה, מטשטשת את חוש השיפוט.

ואז מגיע רגע, שברור שהמלחמה מיצתה את עצמה, וכולם יודעים זאת, בישראל ובעזה, אבל לא יכולים להפסיק, אי אפשר להפסיק, וכאילו הכוח עצמו הפך להיות המטרה ולא האמצעי. והבוכנה הענקית הזאת מוסיפה להלום עוד ועוד, ובבאר שבע ובעזה רועדים ילדים מפחד, ופרשנים מלומדים יושבים באולפנים ומרעיפים שבחים על עצמנו, ומשחירים את פני אויבנו, ואנחנו, בני הערובה של כל הקיצוניים באשר הם, יושבים פעורי פה ורואים איך בני אדם הופכים למטרות ב'בנק המטרות', ואימהות ברחוב מכסות בגופן על ילדיהן, ורבי קומות נופלים כמו מגדלי קלפים, ומשפחות שלמות נעלמות כהרף עין.

וכל זה יוכל להימשך לנצח – למנגנון הזה אין פונקציה של הפסקה עצמית – אלא אם כן ג'ו ביידן עושה סימן קל עם האצבע, ופתאום אנחנו מתעוררים מן המקסם ההיפנוטי של ההרס, ומביטים סביב ושואלים, מה קרה פה? מה ש ו ב קרה פה? ולמה אנחנו מרגישים שהגורמים הכי קיצוניים בסכסוך, שוב עשו עלינו איזו מניפולציה. ואיך ייתכן שאחרי הגיהינום שעברו מיליוני אנשים, בעזה ובישראל, נשארנו בעצם די קרובים לנקודת ההתחלה?

ובעיקר אני שואל, שוב, איך זה שישראל, ארצי, מדינה עם כוחות אדירים של יצירה והמצאה ותעוזה, מסובֶבת כבר למעלה ממאה שנה את אבני הרֵחיים של הסכסוך, ואינה מסוגלת להפוך את הכוח הצבאי העצום שלה למנוף שישנה את המציאות, שישחרר אותנו מהקללה של המלחמות המחזוריות? שיפתח לנו דרך אחרת?

נכון, קל יותר לעשות מלחמה מאשר לעשות שלום. במציאות חיינו, מלחמה בעצם רק ממשיכים, ואילו ע שלום מחייבת מהלכים נפשיים קשים ומסובכים, מהלכים שמאיימים על עמים שהתרגלו כמעט אך ורק להילחם.
אנחנו, הישראלים, מסרבים עדיין להבין שהסתיים העידן שבו הכוח שלנו יכול לקבוע מציאות שתהיה נוחה אך ורק לנו, לצרכים שלנו ולאינטרסים שלנו.

האם המלחמה האחרונה תכניס לנו לראש סוף סוף שמנקודה מסוימת, העוצמה הצבאית שלנו כבר כמעט ולא רלוונטית? שלא משנה כמה גדולה וכבדה החרב שאנחנו נושאים, בסופו של דבר כל חרב היא חרב פיפיות?
המלחמה הנוכחית הסתיימה, והשאלה הבוערת כעת היא מה יקרה בתוך ישראל פנימה, ביחסים שבין היהודים והערבים.

מה שקרה ברחובות הערים בארץ היה איום ונורא. אין שום דרך להצדיק אותו. לעשות לינץ' באנשים רק מפני שהם יהודים או ערבים- זו הדרגה הנחותה ביותר של שנאה ואכזריות. הקורבנות נרצחו וכל אנושיותם נשללה מהם. הרוצחים הפכו, באותם רגעים, לחָיות אדם.

אבל כעת – כשהרוחות התקררו, וכאשר שלטון החוק מתחיל סוף סוף למַצות את הדין עם הפושעים – אפשר לדבר על מה שקרה, לנסות להבין את מה שנחשף, בשתי החברות, ואת שורשיו. כי בהבנה הזאת תלוי העתיד שלנו, יהודים וערבים.

ישראל עלולה להיכנס בקרוב למערכת בחירות חמישית. מאורעות חודש מאי, ועוצמת השנאה שהתפרצה בין ערבים ויהודים – יתפסו בבחירות מקום מרכזי.

לא קשה לנחש איך פוליטיקאים יִפנו אל החרדות והחשדות, אל הגזענות ותאוות הנקם. היצרים הירודים ביותר שפרצו לַמציאות הישראלית יהיו חומרי הבּעֵירה של מערכת הבחירות הזאת, ומלאכתם של המסיתים תהיה קלה מתמיד.

כולנו, נדמה לי, יודעים מי ירוויח מזה. כולנו גם יודעים איזו מציאות תהיה פה אם הקיצוניים הלאומנים והגזענים יקבעו את החוקים.
ולכן, המאבק האמיתי כיום איננו בין ערבים ליהודים, אלא בין אלה – משני הצדדים – ששואפים לחיות בשלום, בשותפות הוגנת, לבין אלה -משני הצדדים – שניזונים באופן נפשי ואידיאולוגי משנאה ומאלימות.

הלוואי שנצליח לבסס ולחזק שוב, מחדש, את הכוחות הבריאים בשתי החברות, את אלה מאיתנו שמסרבים להיות משת"פים של הייאוש. כך שגם אם יפרוץ עוד גל רצחני כזה – ואני חושש שהוא יפרוץ מדי כמה שנים – אנחנו נוכל לעמוד בפניו עמידה מפוכחת ובוגרת, כפי שנדמה שקורה כבר בימים האלה, באינסוף מפגשים ודיונים ויוזמות מופלאות. בעיניי; וכפי שאנחנו מוכיחים בעמידה שלנו כאן, היום, בנחישות שלנו, ב'צומוד' שלנו לרעיון השלום והשוויון, ולשותָפות ההוגנת של שני העמים- וב'אף על פי כן' שלנו, שהוא מקור לתקווה גדולה בימים החשוכים האלה, תקווה שבזכותה יש סיכוי שנמצא את הדרך שכמעט ואבדה לנו, הדרך המסובכת והתובענית לחיות כאן ביחד, בשוויון מלא, ובשלום, ערבים, יהודים, בני אדם".