נפתלי בנט כותב בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס ארוך שתוקף את נתניהו קשות, מזהיר מבחירות חמישיות ומצהיר שיש אפשרויות להקמת ממשלה, אולם לא מבהיר איך ניתן לעשות את זה או מה כוונותיו.

אזרחי ישראל,
בזמן הלחימה נמנעתי מלהתבטא נגד הממשלה ומלחלק עצות באולפנים ועל גבי הפייסבוק בעוד החיילים והשוטרים מסכנים את חייהם בשטח.
חמאס ומבקרי ישראל במערב שיחקו מול שער ריק בתחום ההסברה, ואני התגייסתי כדי לתרום, ולו במעט, בחזית הזאת.
עם תום הלחימה, כשברור שתם ולא נשלם, ושהחזיתות עדיין לא שקטות – לא בעזה, לא בירושלים ולא בתוך ישראל, אני רוצה לחלוק איתכם את האופן שבו אני רואה את הדברים.
**
אינני זוכר תקופה כזו של חולשה, היעדר תיפקוד ומבוכה לאומית.
לכאורה, אין מה להיות מופתעים.
הכתובת היתה על הקיר.
שנה שלמה, במהלך המגפה, הבטנו בעיניים כלות וזעקנו כנגד ממשלה שפשוט לא תיפקדה.
לא בתחום ניהול המשבר, לא בתחום החינוך.
אותם סימפטומים שהעדפנו להדחיק ולשכוח: נתניהו ממנה אנשים בינוניים, שבתורם ממנים אנשים בינוניים.
תהליך קבלת החלטות עקום.
מוכתב על יד שיקולים אישיים ופוליטיים.
וכל זה תוך יצירת מסך עשן של פולחן אישיות למנהיג, שכל מי שמעז למתוח עליו ביקורת מותקף קשות.
בשבועות ובימים האחרונים, אין אזרח שלא חש מועקה נוכח מצבה של המדינה.
ירי של מחבלים על תושבי לוד, עכו, באר שבע והגליל.

שוטרים מושפלים בהר הבית, חגיגות ניצחון של חמאס בעזה ובתוך ערי ישראל.
גם תומכי נתניהו המושבעים ביותר, מתחילים להבין שהערצת המנהיג בכל מחיר היא לא תחליף למדיניות.
שהבטחון האישי שלהם ושל משפחתם התדרדר לרמה בלתי נסבלת.
שההרתעה של המדינה – מול חבורת הטרוריסטים בעזה ומול כנופיות חמושות בתוך ישראל – נמצאת בנקודה הנמוכה ביותר בתולדותיה.
בממשלה יושבים שרים שעסוקים יומם ולילה בפוליטיקה, ובורחים ברגעים קשים.
כל השררה, עם אפס אחריות. כולל אחרי האסון המופקר במירון.
זו ממשלה שעסוקה יומם ולילה בטפיחות עצמיות על השכם, וזריקת הכישלונות על האנשים שהם עצמם מינו לתפקידים.
ההגיון שמנחה אותה הוא דחיית הטיפול בבעיה, כל בעיה, עד לרגע שבו היא מתפוצצת לנו בפנים.
כך נדחה, משנה לשנה, מהודנה להפסקת אש, הטיפול בהתעצמות של חמאס וחיזבאללה, שהפכו מארגוני טרור לצבאות של ממש, עם מערך רקטי של 150 אלף כלי הרג שמכוונים לכל עיר בישראל.
זה לא מקרי שאויבנו מרימים ראש דווקא עכשיו.
הפיצול הפנימי וההרס העצמי שלנו מחלישים אותנו. כשהאויב מזהה חולשה, הוא תוקף.
אנחנו אחרי שנתיים וחצי של בחירות אינסופיות, ללא שום תכלית.
גם ברגע זה, אין תקציב למדינת ישראל(!).
הפולטיקאים משחקים בונקר, חיים מסקר לסקר ומסרבים להבין שזו עת חרום.
אבל זה לא רק הפוליטיקאים.
גם חלקים בציבור התמכרו לגישה המחנאית, של אנחנו והם.
אני לא מתייאש מלהזכיר לכולנו מי האויב האימיתי.
האויב הוא לא ביבי, הוא לא השמאל.
האויב הוא חמאס שחותר להשמידנו.
זה לא הזמן לדבוק בחרמות, זה הזמן לעשות את הדבר המתבקש ולהקים ממשלה מתפקדת.
**
האתגרים עצומים.
החזרת המשילות לרחוב בישראל וההרתעה מול האויב הן לא משימות קלות.
זהו אתגר שיחייב את כל הכח שלנו.
השוטרים יצטרכו משאבים וגיבוי ציבורי לפעולה נועזת של ניקוי ישראל מכנופיות מחבלים חמושות.
הצבא יצטרך שיעמוד לצידו דרג מדיני נחוש, שמבין שחייבים לשנות גישה מול חמאס, גם במחירים לא פשוטים.
הרגעת האיבה הפנימית תחייב הובלה ערכית, גיוס של כל הכוחות הטובים בעם.
יש שתי ברירות – התגייסות או העמקת המשבר.
מי שגורר את המדינה לבחירות חמישיות, לעוד רעל ושנאה, לשנה נוספת של חוסר תפקוד מדינתי, לבזבוז עצום של כסף – משחק לידי אלה הרוצים ברעתנו.
זו תהיה טעות אחת יותר מדי.
זה הזמן של כל אחד ואחת מאיתנו להתאמץ, להתגייס.
גם היום, יש מספר אפשרויות להקים ממשלה, אם רק נסיר את החרמות ונבין את גודל השעה.
הפולטיקאים לא יתעשתו עד שהאזרחים יכריחו אותם להתעשת.
עכשו הזמן לבנות ולתקן, לא להעמיק את הקרע.
שלכם,
נפתלי בנט