דברי ראש הממשלה, נפתלי בנט, במליאת הכנסת לציון יום זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי –

אדוני יושב הראש, חבריי, חברי הכנסת, מוקירי זכרו ובני משפחתו של ז'בוטינסקי. יום הזיכרון הממלכתי לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, כמו גם חלקת קברו בהר הרצל, הם אינם דבר מובן מאליו. כפי שאמרת אדוני היו"ר, שנים ארוכות עברו עד שמדינת ישראל, עד שממשלת לוי אשכול, מכיוון שבן- גוריון לא היה מוכן, קיבלה את ההחלטה להעלות את עצמותיו לקבורה בישראל.

קברו של ז'בוטינסקי, הסמוך לקברו של הרצל, בעיצוב דומה – מסמל את היכולת שלנו להתבגר, לגשר על מחלוקות, על פערים ועל אידיאולוגיות מנוגדות. לא כי זה נחמד לגשר ולפשר – אלא כי יש לנו מטרה משותפת, יש לנו מטרות משותפות שכולנו צריכים לפעול יחד למענן. יש מטרות שגורמות או צריכות לגרום, גם לקואליציה וגם לאופוזיציה לפעול יחד, כתף אל כתף.

ז'בוטינסקי הוא זה שלימד אותנו מהי אופוזיציה אידיאולוגית נחושה שרתומה לחזון הציוני בכל נפשה. הפועלת לפי העולם הערכי שלה, למען האידיאל ובצורה עניינית. כך הוא עשה וכך ראוי שיעשה גם בימינו.

אנחנו צריכים גם להפיק לקחים של היחס כלפיו, כי בחייו שלו הוא היה איש עם עוצמה ומנהיגות פנימית חזקה. הוא חזה עמוק לתוך העתיד את השואה הנוראה, ופשוט נלחם בכל כוחו להתריע, ולמנוע את האסון הגדול. דמו בנפשכם שאתם נושאים תובנה בהירה ששואה הולכת להמית מכה נוראה על העם שלנו ולא מקשיבים לכם. וגרוע מכך, בחייו שלו עשו לו דה-לגיטימציה והפכו אותו למוקצה. זו הדוגמה איך לא מנהלים את השיח, כי במסלול היסטורי אחר התמונה יכלה להיות שונה לגמרי.

באותה תקופה ז'בוטינסקי הנחיל את אחד העקרונות: עיקרון החד-נס. נס זה דגל, דגל אחד, והדגל היה הקמת מדינת היהודים. הוא אמר אז: "בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן – חורין, וארץ ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של בני-עמי. מלאכתי – מלאכת אחד הבנאים, השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל."

אנחנו עומדים פה בכנסת ישראל וזכינו שהנס הזה, הדגל הזה, החלום שהוא לא זכה לראות, אלא התקיים רק 8 שנים לאחר מותו, ו-8 שנים, 9 שנים מאוחר מדי הנס – הזה הגיע. אבל עכשיו, אנחנו כבר 73 שנים לתוך הנס הזה. עכשיו, כולנו מכירים כשיש חלום, וכשהוא מתממש אז השאלה היא – מה הלאה, החלום קיים, לאן אנחנו חותרים עכשיו?

יושבים פה אנשים ששואבים את עומק האידיאולוגיה שלהם ממקומות שונים: תורת ז'בוטינסקי, תורת הרב קוק, תורת ברל כצנלסון, כל אחד והאידיאולוגיה שלו. אז מה המשמעות של יום לזכר מורשת מסוימת? האם אנחנו רוצים ללמוד וללכת בדרכו? האם הוא היה רוצה שנלך בדיוק בדרכו על פי כתביו דאז?

התשובה לדעתי יותר מורכבת. פה, בבית הזה, אם נסגל כללי משחק של עימותים מהותיים, אמיתיים ולשם שמים – אז ייווצר חיכוך בריא וטוב בין כוחות שונים בעם. הכוח הלאומי, הכוח הדתי והכוח האוניברסלי, ייפגשו באיזשהו חיכוך בתוך מציאות אמיתית של חיי יום יום של מדינה.

החיים מזמנים לנו כל הזמן דילמות, וכל אחד ימשוך לכיוונו, אבל אם כל אחד יגיע לאותה אינטראקציה ולאותו חיכוך בצורה שגם מקשיבה – אני חושב שנוכל להגיע פעם אחר פעם לנקודת הזהב.

בוודאי שאנחנו לוקחים ואני לוקח מז'בוטינסקי את היסוד. קודם כל היסוד הביטחוני, הקיומי, של קיר ברזל. כמה שאנחנו יכולים לשאוף לרצונות של סובבינו, המציאות היא קשה מאוד. אני סמוך ובטוח שרק אם אנחנו נתמיד לעבות את קיר הברזל, דור אחרי דור בשכבת ברזל, עוד שכבת קיר ועוד שכבת קיר, וכשיבינו שאנחנו כאן לנצח – אז ורק אז יהיה פה שקט ושלום.

אני חושב שהציווי הנוסף של שיח ללא דה-לגיטימציה, שיח מול יריבים פוליטיים קשים מאוד – אבל תוך הקשבה, זה יעלה אותנו לקומה הבאה של הציונות, של הזהות היהודית כאן בארץ ישראל.

אז כאן, מעל בימת הכנסת, שמהווה את מימוש החלום הציוני, אני מתחייב שממשלת ישראל בראשותי תמשיך בכל כוחה למימוש חזון זה ולהגשמת מטרות הציונות.

יהי זכרו של זאב ז'בוטינסקי נצור וחקוק בליבנו לעד.