הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ מיכל שיר סגמן קיימה היום דיון בנושא כישלון המערכות בזיהוי ילדים נפגעי אלימות מינית. יו"ר הוועדה ביקשה להתחיל את הדיון עם עדותן של נשים אשר המערכת כשלה בזיהוי הפגיעה בהן.

עדותה של ב':

אני בת 38 וממשפחה מרמה סוציו אקונומית גבוהה, עם הורים אקדמאיים וכל אחיי אקדמאיים, ונפגעתי בתוך המשפחה, מגיל חמש למשך עשור. עברתי ממשקים רבים מול מערכות שונות ובכל זאת הפגיעה נמשכה כל כך הרבה שנים ו'פוספסה' ע"י אנשים, שאם היו להם כלים לכך, אולי לא היו מפספסים את ההזדמנויות שנתתי למערכת לעזור לי.

כשהייתי קטנה לא הבנתי שאני נפגעת, זה היה חלק מהחיים שלי. הייתי מגיעה לרופאה גיל חמש ומתלוננת כל הזמן על צריבות ודלקות, וטיפלו בזה רפואית, אבל אף אך לא תהה למה זה חוזר על עצמו ולמה אין שיפור. ביסודי כבר היו לי כאבי בטן וראש, ולא נמצאה תשובה רפואית, אז הרופאה זיהתה שהמקור רגשי, אבל לא שאלה אותי מה מטריד אותי. הניחו שהלימודים מלחיצים אותי, וכל היסודי הייתי על משככי כאבים וזה המשיך.

כשגדלתי הבנתי יותר מה קורה ומה עובר עלי וחיפשתי מישהו לספר לו כדי שזה ייפסק ויעזרו לי. מאוד פחדתי איך יגיבו כי הרגשתי מאוד אשמה ושותפה למעשים. המבוכה הביאה אותי לחפש מישהו שאני לא מכירה, והחלטתי לספר בתנועת הנוער, למדריכה שסיימה י"ב ועזבה. בדיעבד היא הייתה נורא קטנה, ולא היו לה את הכלים ולכן אני לא מאשימה אותה, אבל אחרי שסיפרתי לה הקשר נותק, ומבחינתי זה היה אירוע מכונן, שאימת את כל החששות שלי לגבי איך העולם יגיב.

הגעתי כבר לכיתה ט', וכאמור האירועים החלו בגיל חמש, והמשכתי לחפש מישהו לדבר איתו, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד באמת מה שקורה, אז הלכתי למחנכת שלי ואמרתי שאני לא אוהבת את ההורים שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה 'טוב, זה מה שקורה להרבה ילדים בגיל ההתבגרות וזה יעבור'. זה נכון, אבל רובם לא הולכים למחנכת שלהם על זה. הבנתי שגם משם לא אקבל עזרה, והפחד שלי נשאר.

בסוף כיתה ט' כשאני יודעת שלא אראה יותר את המורה למתמטיקה, שממילא לא אהבתי, החלטתי לספר לה כי היא דווקא הייתה אדם שלא חששתי להפסיד בחיי. שאלתי אותה 'למה בנים עושים דברים טיפשיים?' . אז התרחש רגע מכונן בחיי – היא הסתכלה עלי, ושאלה אותי מה עשה לך ומה עשה לך? היא ביקשה שאספר לה את מה שבאמת אני רוצה לספר.

משם התחיל ממשק מול הרווחה, שהיה לי גם חוויה לא טובה. היה לי מפגש אחד, ואז חזרתי הביתה, והפגיעה נמשכה. אני זו שהפסקתי את הפגיעה בכוחותיי מבחינתי, ואחרי שנה הרווחה התקשרו ודרשו שאגיע אליהם מיד. גם על אמא שלי הם הנחיתו את הסיפור הזה בלי הודעה מוקדמת.

בלימודים ביקשתי לעשות סרטון על פגיעות מיניות ובמחקר מצאתי את מרכזי הסיוע ושם סוף סוף קבילתי מענה – גם רפואי וגם הקשיבו להכל מהכל. אם הפגיעה הייתה מזוהה קודם, לא הייתי צריכה לחכות עד גיל 25 כדי לספר הכל. היום אני בלי כאבי בטן, בלי כאבי ראש, עם ילדים משלי, ומטפלת בילדים באמצעות אומנות. כשאני פוגשת כיום ילדים 'מהצד השני', אני מרגישה שהחוויות שלהם מול הרווחה עדיין מאוד דומות, וגם ילדם שכבר זועקים את הפגיעה, מרגישים שהגלגלים זזים מאוד לאט, ובסוף חלקם מכחישים את האירוע.

יו"ר הוועדה, ח"כ שיר סגמן: "אני רוצה להודות לנשים ששיתפו אותנו במקרים שלהן, באומץ רב, כדי לסייע לנו להבין ולפעול לטובת זיהוי ומניעת המקרים של אלימות מינית. הציפיות של המערכות שילד יוכל לספר על הטראומה שלו, או יסכים לספר בגיל שהוא מבין את ההשלכות על המשפחה שלו, זה משקל עצום על הילד, והוא אחד הכשלים המרכזיים.

במשך שנים אני שומעת את המילה זיהוי, במשך שנים זה נשמע כאילו זה דבר טריוויאלי והגיע הזמן לשים על זה את הזרקור. אנחנו מדינה קטנה, בגודל עיר ממוצעת בעולם, ואין שום סיבה, הסבר או תירוץ בעולם, לאף אחד ממשרדי הממשלה ולאף חברי כנסת או שר בממשלה, שלא יכול לבוא ולהגיד למה לא משנים מצב שהוא באופן יחסי קל לפתרון – זיהוי ילדים תחת כל סוג של אלימות או הזנחה, ובפרט פגיעות מיניות בבית או ע" אנשים קרובים".