דברי ראש הממשלה, נפתלי בנט, בטקס האזכרה לזכרו של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס ז"ל, בהר הרצל:

בדברים שנשא ביום הולדתו ה-90, אמר שמעון פרס, בין היתר, את המשפט הבא. תנסו לדמיין את זה בקולו: "היום אני מבין שהכוח האמיתי הוא כוחו של הרצון הטוב".

בחרתי לפתוח את דבריי דווקא עם האמירה הזאת, כי נראה לי שהיום כולנו מבינים עד כמה היא מדויקת, עד כמה באמת רב כוחו של הרצון הטוב. הרצון הטוב בין אנשים, לפעמים עם דעות שונות ועם רעיונות שונים, אבל בכוחו של הרצון הטוב לגשר על המפלג ועל השונה ולהעצים את המכנה המשותף של כולנו, של המדינה הטובה הזאת, של העם הטוב הזה.

הרצון הטוב שמאפשר להניח בצד מאוויים אישיים ומשקעי-עבר שוליים ולהתלכד למען מטרה חשובה.

הרצון הטוב, זה שמציב את טובת המדינה לפני הכול, תוך נכונות לשאת במחירים אישיים למענה. החודשים האחרונים מוכיחים לכולנו כמה עוצמה יכולה להיות טמונה ברצון טוב.

אז הנה, שמעון פרס היקר, דע לך שהרצון הטוב ניצח. תפישתך, אותה ביטאת בתמצית לפני כשמונה שנים, הולכת ומתהווה כמציאות חיים, כאן בתוך המדינה, כמצפן בהנהגתם של העם והמדינה שכל כך אהבת.

מכובדיי, שמעון פרס, שעם זכרו אנחנו מתייחדים היום, הוא האיש שתמיד התייצב. תמיד בא, אמר "הנני" ועשה. לא פסיבי, אקטיבי. לא פסימי, אופטימי.

הוא היה שם ליד ערש הולדתם של התעשיות הביטחוניות וצבא ההגנה לישראל, התייצב ואמר "הנני". הוא התייצב כאשר נדרש להפוך את חזון הקריה הגרעינית מהלכה למעשה, ואמר הנני.

הוא התייצב לצידו של אבי האומה, דוד בן-גוריון, כעוזר וכאיש סוד. הוא התייצב ואמר "הנני" כאשר הוא דחף בכל כוחו לגיבוש התכנית לשחרורם של חטופי אנטבה. הוא התייצב כאשר האינפלציה השתוללה והמשק שיווע לתכנית אמיצה אבל כואבת, לא פופולרית, קשה, ואמר "הנני". הוא התייצב כאשר נדרשה חשיבה יצירתית ופורצת דרך ביצירת קשרים עם מדינות האזור.

שמעון פרס תמיד התייצב למשימה למען המדינה הטובה שלנו. פועל, מניע ומוביל משך 70 שנה של עשייה ציבורית בצמתים הכי קריטיים למדינת ישראל. הוא חלם – והגשים, שאף – ומימש. וגם כשחלומותיו לא תמיד זכו להפוך למציאות, כל בוקר הוא היה מתעורר עם חלום חדש.

שמעון פרס היה מאבות האומה שלנו, וגם אם חלקת על עמדותיו, ודאי אני לא הסכמתי תמיד עם כולם, אי אפשר שלא להעריך את החזון היוקד, את ההתלהבות של נער נצחי, את המחויבות חסרת הפשרות שלו לעם ולארץ שלו.

משפחת פרס יקרה, חמש השנים שחלפו מאז הלך האבא והסבא האהוב לעולמו, היו בעבורכם בוודאי רצופות געגוע וזיכרונות אין-סוף. מי שבעולם היה במשך עשרות שנים אחד המנהיגים הישראלים המוכרים והאהודים ביותר – היה עבורכם אבא, סבא, ראש משפחה, שחיבוקו החם ומבטו האוהב בוודאי ניכרים בחסרונם. אבל דעו לכם שהיעדרו מורגש גם אצל רבים אחרים.

הוא מבטא במידה רבה געגוע לתקופה אחרת, למנהיגות שרואה את המשימה כיותר חשובה משליחיה, שרואה את ה-אנחנו כמשמעותי בהרבה מה-אני. את הרוח הזאת, שכמעט ושכחנו כי קיימת, אנחנו משיבים כולנו לחיינו. מוכיחים שאפשר גם אחרת.

בשנותיו האחרונות זכיתי להכיר את שמעון פרס בסדרה של מפגשים, קודם בבית הנשיא, אחר כך במרכז פרס. שיחות חובקות עולם שנעו על ספקטרום מהתנ"ך ועד מזון. הוא היה מסביר שגבולות זה פאסה, והיינו מתווכחים. היום בעידן של רשתות חברתיות, הן המדינות החדשות. אבל תמיד יצאתי מלא השראה, מלא אנרגיה, מלא אופטימיות. ולכן, אמנם זו אזכרה ואנחנו אמורים להיות עצובים, אבל אני לא יכול להיות בלי חיוך. בכל פעם שאני נזכר בשמעון פרס – אני מחייך. מחייך על האופטימיות.

אני זוכר גם טלפון קצר שבו ביקשתי ממנו: אנחנו רוצים להגביר את ההשתתפות של ילדי ותלמידי ישראל, בלימוד 5 יחידות מתמטיקה. הוא אמר: "ברור". אמרתי לכם, הנני. תמיד התייצב בכל כוחו ותרם תרומה ממשית להכפיל את מספר התלמידים.

כששמעון פרס סיים את כהונתו כנשיא המדינה, הוא אמר: "הייתי נשיא האוהב את עמו, ומעתה אני אזרח המאוהב בעמו". האהבה הזאת לא הייתה חד-צדדית. כגודל אהבת העם לנשיאו התשיעי – כך תחושת חסרונו מחיינו.