ראש הממשלה נפתלי בנט בטקס האזכרה ליצחק רבין בהר הרצל –

בארבעה בנובמבר 1995 מדינת ישראל עמדה על סף תהום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהעם היהודי חיבל בעצמו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שסיכנו את הריבונות היהודית בארץ ישראל בגלל קרע בינינו. הבית הלאומי הראשון שלנו החזיק כמעט 80 שנה, כישות ריבונית ומאוחדת. בפעם השנייה החזקנו בערך 75 שנה. מעולם לא צלחנו את העשור השמיני מאוחדים וריבונים על ארצנו.

זאת הפעם השלישית בהיסטוריה שבה היהודים מקבלים הזדמנות להיות אדונים לגורלם: לחיות על אדמתנו, לחוקק את חוקינו, לשמור על אמונתנו.

פעמיים נתנו להזדמנות הזאת להישמט מידינו. ולכן, על כל אחד מאיתנו מוטל צו פנימי – לא נאבד את מדינתנו בשלישית.

טעויות העבר, טעויות שהיה להן מחיר טראגי, אסור שישנו. עמנו שילם עליהן מחיר כבד מדי. הפעם, עצרנו על סף התהום.

יש דור ישראלי שלם שהוא פוסט-טראומטי, שרצח רבין טילטל את חייו ועיצב את תפיסת עולמו. מימין ומשמאל, ביקשנו חשבון נפש. הקולות הנבונים, האמיצים, בכל מחנה, היו אלה שבדקו לא איפה האחר טעה, אלא היכן אנחנו טעינו ומה צריך לעשות מעתה ואילך כדי לתקן.

הלקח שלי, מי שהיה אז איש צעיר, וגם ממרחק 26 שנים: בשום מצב, לא משנה מהן הנסיבות, אסור לקרוע את העם, אסור לשרוף את הבית. אנשים אחים אנחנו.

מכובדיי, ממרחק השנים הפצע, גם אם הצטלק, עדיין שם. הכאב עדיין נוכח. ויש מקום לכאב של כולם – של מי שחלם על שלום וחלומו התנפץ ברעש גדול, של מי שחשב שהוא מגן על ארץ ישראל וקוטלג אוטומטית כקיצוני או אפילו כשותף לפשע, מי שראה את עצמו כאדם מורכב, עגול, עם אישיות שיש בה כל מני גוונים והשפעות, והתברר לו שהוא רק תווית: "מתנחל", "שמאלן", "דוס".

הנחמה היחידה ברצח הנורא הזה היא העובדה שהצלחנו להתעשת, לתקן. גם בימים ובשנים שלאחר הרצח, בחשבון נפש עמוק, בכמיהה לדיאלוג, להכרת האחר. כולנו זוכרים את אינספור יוזמות הפיוס שהתחילו אז. וגם – תהליך ארוך של יצירת שיח פתוח יותר, מאוזן יותר, שבו יש מקום ליותר מקול אחד. הרבה מהתהליכים האלה נולדו בארבעה בנובמבר 95'.

והם הבשילו לכדי דור צעיר, שהוא, מנסיוני ומהיכרותי, הרבה יותר גמיש מחשבתית, הרבה יותר פתוח, נכון לשמוע ולהשמיע. משהו טוב קורה.

מכובדיי, משפחת רבין, אני רוצה לדבר על דמותו של יצחק רבין, שנדמה שנאמר עליו הכל. על הג'ינג'י, הצבר היפה, המפקד, איש המשפחה המסור, הרמטכ"ל, משחרר ירושלים בנאומו אחרי המלחמה בהר הצופים, השגריר, ראש הממשלה – על כל זה דובר וידובר עוד.

אבל אני רוצה לדבר על רבין כמייצג של דור, דור תש"ח. הדור שבשבילו מדינת ישראל, תקומת העם בארצו, היו בליבת העשייה, ליבת הזהות. דור שהיה מוכן להקריב את חייו. מי מהם שמסר את הנפש, ומי שוויתרו על החיים הנוחים בהרבה שיכלו להיות להם, לטובת שירות, הגנה על המדינה בשעת פקודה ובניין כוחה בשגרה. אנחנו חייבים לדור הזה הכל.

על הפיקדון שמסר לנו דור תש"ח עלינו לשמור מכל משמר, מפני אויב חיצוני, ומפני היצר הרע הפנימי. עלינו לקחת את הפיקדון ששמו מדינת ישראל, לפתח אותה, ולמסור אותה לדור הבא כשהיא משגשגת, כשהיא מאוחדת ובטוחה.

מכובדיי, פקודת היום של רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, יצחק רבין, בתום מלחמת ששת הימים, מכילה כמה מהשורות היפות והמרגשות ביותר בעברית המודרנית. זר לא יבין זאת. "עתה, עם הפסקת האש, נסתיימה מלחמת בני אור באלה אשר ניסו להוריד עלינו את החשיכה", כתב רבין. "צבא ההגנה לישראל, ביבשה באוויר ובים, מחץ צבאות ארבע מדינות ערב. ירושלים השלמה משוחררת, הגדה המערבית בידינו. כל חצי האי סיני בידינו, וסולק האיום הסורי על יישובי הצפון … המלחמה לא הייתה קלה. כולה נעשתה בידי צה"ל וצה"ל בלבד".

"המאבק טרם נסתיים", כתב אז רבין, "יכול אני לומר כאן ליד הכותל המערבי, בביטחון, כי כשם שיצאנו להילחם על הישגים אלה, נדע לשמור ולנצור אותם בעתיד".

נשמור וננצור את אהבת הארץ ואת המסירות של לאה ויצחק רבין, ושל הדור ההוא, לנצח.

יהיה זכרו של יצחק רבין ברוך.