בנט נאם בכנס הביטחוני מדיני של אוניברסיטת רייכמן.

הצטרפו לשידור החי: דברי ראש הממשלה נפתלי בנט בכנס הביטחוני-מדיני של המכון למדיניות ואסטרטגיה @IPS_Herzliya, באוניברסיטת רייכמן בהרצליה.https://t.co/i2D9bxIXNd

— ראש ממשלת ישראל (@IsraeliPM_heb) November 23, 2021

הנאום:

שלום לכולכם,
במשך שלושה עשורים, אויב הייחוס מספר אחת של ישראל היא הרפובליקה האסלאמית של איראן. המשאבים שהשקיעה המדינה בהתמודדות עם האיום האיראני – הצבאיים, המדיניים, הכלכליים, הטכנולוגיים, החשאיים והגלויים – הם אדירים.

נדמה שאחרי תקופה כה ארוכה יש צורך להתבונן על מה השגנו, ולבדוק האם עלינו לכייל מחדש את המאמץ העצום הזה.
התשובה, אם מתבוננים בגלוי ובאופן מפוכח – חיובית.

נתחיל בגרעין, כשנכנסתי ללשכת ראש הממשלה, לפני פחות מחצי שנה, נדהמתי מהפער בין הרטוריקה לבין המעשה. מצאתי מרחק מטריד בין ההיגדים מסוג "לעולם לא נרשה שאיראן תהיה גרעינית", לבין הירושה שקיבלתי. אם לסכם את המציאות שירשנו במשפט אחד –
איראן נמצאת במצב מתקדם ביותר של תכנית הגרעין שלה, כשמכונת ההעשרה שלה משוכללת ורחבה מתמיד.

בנוסף, ולצד ההתקדמות בתכנית הגרעין, איראן גם השכילה, בעקביות ובהתמדה, להקיף את ישראל בטבעות של מיליציות ורקטות – מכל עבריה.

בעשור האחרון, מכל חלון במדינת ישראל נשקפת איראן: בצפון מזרח – המליציות השיעיות בסוריה, מצפון – חזבאללה, מדרום – חמאס וג'יהאד איסלאמי. האיראנים כיתרו את מדינת ישראל בטילים בעודם יושבים לבטח בטהרן. הם מציקים לנו, שואבים מאיתנו אנרגיה ומסבים לנו נזק, וכל זה – כמעט בלי לצאת מהבית. הם מקיזים לנו דם ודמים – בלי לשלם מחיר. סידור נוח, בסך הכל.

המסקנה המתבקשת היא – שהשיטה הזאת, של לרדוף אחרי הטרוריסט התורן שמופעל על ידי כוח קודס – פשוט לא הגיונית יותר. עלינו להגיע לשולח.

מאז ימי הקרב, המתסכלים כל כך, במלחמת לבנון השניה רודפת אותי כצל השאלה – איך זה קרה, למשל, שרועי קליין, זיכרו לברכה, נהרג בידי שליחים איראנים, בלי שאיראן שילמה על כך מחיר. איך אנחנו משלימים עם האסימטריה הזאת? איך יתכן שבנינו נהרגים בהוראה מטהרן בבינת ג'בייל או בשג'אעיה בעוד האיראנים יושבים, מוגנים מכל רע, בטהרן.

לבנון השניה הביאה אותי לפוליטיקה, והיום, כשאני ראש ממשלה, אני לא שוכח את רועי, את חברי הטוב, עמנואל מורנו, ואת כל חיילי צה"ל שעמדו בין אזרחי ישראל לבין הטרור האיראני, שכל פעם לובש כסות אחרת.

כשנכנסתי לתפקידי, אחד הדברים הראשונים שעשיתי, ממש בשבוע השני, הוא להתחיל POLICY REVIEW, בחינה מחדש של המדיניות של ישראל בנושא האיראני, בדגש כמובן על הגרעין, אבל גם תוך התייחסות למלחמה הקרה, המתמשכת, בינינו לבין האיראנים באזור. זה היה תהליך ארוך ומחכים, שהיו לו שני מימדים – להבין היטב את האויב, ככל שניתן, ולהבין אותנו. מה עשינו עד כה, היכן טעינו, היכן הצלחנו.

הנה המסקנות שלי: אחת – כאמור, האסימטריה היא השגיאה האסטרטגית הישראלית. הם שולחים אלינו שליחים, מלבנון, מסוריה, מעזה, אפילו מרחוק יותר, ואנחנו הורגים את השליח. התשה מתמשכת שמשחקת רק לידיהם. מסקנה שניה – אנחנו צריכים לנצל את היתרונות היחסיים שלנו, מול התורפות שלהם, באופן אפקטיבי יותר מבעבר. כלכלה איתנה, סייבר, דמוקרטיה, לגיטימיות בינלאומית, ערבות הדדית. כך, בין השאר, ניצחה ארצות הברית את ברית המועצות.

שלוש – עלינו להגדיל את הפער, מול אויבנו, כולם יחד וכל אחד לחוד. מדינת ישראל היא מדינה חזקה, אבל היא צריכה להיות אפילו חזקה יותר. הרבה יותר. לשם כך עלינו לדאוג לכלכלה תחרותית וצומחת, בקנה מידה עולמי, ואת פירות הצמיחה להשקיע בהתעצמות: בטילים, בסייבר, בלייזר ובמגוון טכנולוגיות. התעצמות מהסוג שלא משאירה מקום לספק ומוציאה לכולם את החשק לנסות אותנו.

המסקנה האחרונה נובעת מהקודמות ונוגעת בליבת האתוס הציוני: יוזמה, אקטיביות. לא דחיינות, לעשות את מה שצריך לעשות, כל הזמן. מדינת ישראל חייבת לשמר חופש פעולה ויכולת פעולה, בכל מצב ובכל נסיבות פוליטיות.

אני רוצה לשים פה רגע פאוזה ולהתבונן סביבנו, במבט פנורמי. אל המקום שבו ישראל נמצאת, נובמבר 2021. המדינה שלנו, חברים, בכיוון טוב. עצרנו את הסחרור הפוליטי, הקמנו ממשלה, העברנו תקציב והחזרנו את היציבות. אנחנו מתמודדים עם המגפה באופן מצוין, עם כלכלה פתוחה, מה שאיפשר לנו צמיחה פנומנלית של 7% השנה. בנינו כלים שיאפשרו למדינת ישראל לנהל חיים גם בתרחיש קיצון של פנדמיה מתמשכת. לנהל חיים לצד המגפה, ולא להתנהל על ידה.

יחסי החוץ שלנו – בפריחה – עם רבות ממדינות העולם, קרובות ורחוקות. הסכסוך בינינו לבין שכנינו, שהגדיר אותנו מאז ראשית הציונות, מגדיר אותנו הרבה פחות. קיימתי עשרות פגישות מדיניות בחודשים האחרונים. בכולן דיברו איתי כמעט רק על החדשנות הישראלית, על הבוסטרים, על שיתופי פעולה בכל תחום אפשרי.

מדינת ישראל חזקה, מצליחה ופתוחה לעולם. מולה, ניצבת הרפובליקה האסלאמית של איראן. אויב שלא ביקשנו. עם – שאין לנו נגדו דבר. משטר, שעל מנת להצדיק את חוסר התוחלת שלו, סימן, לפני יותר מארבעים שנה, שטן גדול ושטן קטן, ואנחנו לוהקנו לתפקיד השטן הקטן. איראן אינה הענק שמצטייר אצלנו. אני מתעכב על זה, כי יש אצלנו נטיה להגדיל אותה ולתבהל את עצמנו מפניה. הם הרבה יותר פגיעים ממה שמקובל לחשוב.

המשטר נמצא בנקודה הקיצונית ביותר שלו מאז 1979. משטר של משמרות המהפכה, הלכה למעשה. בימים האחרונים אני עוקב מקרוב אחר ההפגנות באיספהאן: מדובר במשטר שלא מצליח לספק מים לאזרחיו. מים. משטר שהכלכלה שלו חלשה והממשל – מושחת, ושולט בכוח הזרוע והפחד. בכלל, האיראנים, בניגוד לתדמית, לא ששים להתאבד. החיים יקרים להם – למשפחה איראנית יש שני ילדים בממוצע. הם תמיד יעדיפו למצוא מתנדבים לבנונים, אפגנים או תימנים, שיעשו זאת בשמם. אנו רואים זאת בסוריה, כל הזמן.

אנחנו נמצאים בנקודה משמעותית במאבק המתמשך הזה – ישראל מול איראן, שהוא בעצם מאבקו של העולם כולו נגד משטר איסלאמי קיצוני, שמטלטל את האזור, כל הזמן, בדרכו להשיג הגמוניה שיעית תחת מטריה גרעינית. אנחנו מקווים שהעולם לא ימצמץ, אבל גם אם כן, אנחנו לא מתכוונים למצמץ. לפנינו תקופה מורכבת. יתכנו גם אי הסכמות עם הטובות שבחברותינו. זו לא תהיה הפעם הראשונה.

בכל מקרה, גם אם תהיה חזרה להסכם, ישראל היא כמובן לא צד לו והוא לא מחייב אותה.

הטעות שעשינו אחרי הסכם הגרעין הראשון, ב- 2015 – לא תחזור. אז, עם כל הרעש שלפני, מהרגע שנחתם ההסכם, הוא השפיע עלינו כמו גלולת שינה. מדינת ישראל פשוט נרדמה בשמירה. עסקנו בדברים אחרים. מהטעות הזאת נלמד. נשמור על חופש הפעולה שלנו.

מכובדיי,
מדינת ישראל, מהרגע בו באה לעולם, ניצבת בפני אתגר אחרי אתגר. לא מניחים לנו לחיות פה בשקט. ובכל זאת, אנחנו חיים. משנה לשנה, בונים למעלה ומעמיקים שורשים. הופכים מכמה פלוגות, לגדודים, לצבא קטן, למעצמה אזורית. מישוב יהודי נידח ועני, למדינה קולטת עליה, תוך משטר צנע, לאחת הכלכלות הצומחות, והאנרגטיות בעולם. האתגרים עיצבו אותנו, חישלו אותנו, ובמידה רבה הפכו אותנו למה שאנחנו. נוכל גם לאתגר הזה.