מת גבריאל בך, שכיהן כפרקליט המדינה וכשופט בית המשפט העליון, כחודש לפני שמלאו 95 להולדתו.

בך נולד ב-13 במארס 1927 בהלברשטט שבגרמניה. הוא ברח עם משפחתו מגרמניה להולנד בשנת 1938, שבועיים לפני ליל הבדולח, ובשנת 1940, סמוך לפני הפלישה הגרמנית להולנד, ברח עם משפחתו ועלה לארץ ישראל. החל משנת 1943 היה חבר בארגון ההגנה. בשנים 1953-1951 שירת בפרקליטות הצבאית בצה"ל וסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. בשירות המילואים התקדם לכהונת שופט בבית הדין לערעורים, בדרגת אלוף משנה.

ב-1953 החל לעבוד בפרקליטות המדינה. בשנים 1962-1960 הופקד על איסוף חומר הראיות נגד הפושע הנאצי אדולף אייכמן וניהל לצידו של גדעון האוזנר את המשפט ההיסטורי. בעקבות המשפט, פעל רבות למניעת חוקי התיישנות על פשעי מלחמה נאציים ולהרשעת מפקדי מחנות ההשמדה. לצד זאת, הוא יצר קשרי ידידות עמוקים עם מנהיגים גרמנים וברוחו האופטימית תרם רבות לטיפוח קשריה של ישראל עם "גרמניה האחרת". במיוחד ראה לעצמו שליחות לנסוע להרצות בפני ילדים ונוער גרמני על שואת העם היהודי ולקחיה.

גבריאל בך ב-2016 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

בשנים 1982-1969 כיהן בתפקיד פרקליט המדינה. בעת כהונתו כפרקליט המדינה הוא טיפל באופן אישי בתיקים רבים שהסעירו את המדינה, ובכלל זה, בתיקים מורכבים שנגעו לביטחון המדינה, בתיקי הצווארון הלבן הראשונים, בתיקי רצח ואלימות, בעתירות תקדימיות לבג"ץ ונשלח לשליחויות חסויות בחו"ל.

ב-1982 מונה כשופט בבית המשפט העליון. הוא היה בעל השקפות ליברליות והומניות. ב-13 במרץ 1997, בהגיעו לגיל 70, פרש מכס השיפוט.

לאחר פרישתו, כיהן כיושב ראש של ועדות ציבוריות, בהן הוועדה למינוי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי, הוועדה לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, הוועדה לבחירת מקבלי פרס אמ"ת, הוועדה לתכנון שטרות הכסף של בנק ישראל, כיהן כחבר במועצת יד ושם וכן כסגן נשיא של בית הדין הציוני העליון.

לאורך כל שנות פעילותו, וגם לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, ראה חשיבות רבה והיה פעיל בהסברת עמדותיה ואתגריה של ישראל ברחבי העולם. הוא ייצג את ישראל בפורומים בינלאומיים, הופיע בתכניות טלוויזיה במדינות שונות, דבק בשליחותו להעלות את התודעה של השואה, וכן להציג את הישגיה וערכיה של מדינת ישראל.

בשנת 1997 הוענק לו תואר יקיר ירושלים, ובשנת 2005 הוענק לו תואר אביר איכות השלטון על מפעל חיים.

טרם נמסר מועד הלווייתו של בך.