שמחה רוטמן מצדיק בכמה ציוצים את דברי סמוטריץ'. הוא כותב:

אתמול הייתי עסוק באפיית מצות בחבורה, עם מצביעי ט, עם מצביעי בנט שחזרו בתשובה וכאלה שעוד לא, בחברות ובשמחה, לשם מצת מצווה. כשסיימתי באחת בלילה ראיתי שהאנשים שהקימו קואליציה שמבוססת כל כולה על שנאה פתחו בקמפיין היעלבות חדש. לא נותרה לי ברירה, והאזנתי לראיון ולדבריו של חברי, יו"ר הציונות הדתית, סמוטריץ', וחייב לומר שהאמירה שם כמעט טריויאלית. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם ניצן הורוביץ היה מקדם סט חקיקה אנטי להט"בית ואז יוצא לסיבוב ברים בתל אביב. "הקהילה" שלו הייתה צועקת עליו, אומרת לו שהוא לא רצוי, מפגינה נגדו, ולכולם זה היה נראה מאוד סביר.

אבל למה לדבר על תיאוריות? רק השבוע איתמר בן גביר הגיע לתל אביב, והתקבל על ידי קבוצה מסויימת, שחושבת שתל אביב שייכת לה, בצעקות ובהפגנות. חלקם אפילו זרקו ביצים על הרכב שלו. התגובה של כל המזדעזעים הצבועים של היום נעה משתיקה, דרך הערות מחויכות וכלה בתמיכה מפורשת בפורעי השמאל.

נעשה את זה פשוט.

בדמוקרטיה, נבחר ציבור הוא שליח של הציבור. אם מתן כהנא וניר אורבך, איילת שקד ויום טוב כלפון, הולכים למקומות שבהם הם זכו בעבר לחיבוקים ולהערכה ונתקלים בבוז ובמשטמה, כדאי שיחשבו טוב טוב מה קרה. הציבור לא השתנה. הציבור כועס עליהם, ובצדק מוחלט, והוא מביע את זה. המראיינים שאלו את בצלאל אם הוא קורא לחרם שכזה או מברך עליו? התשובה הייתה מאוד פשוטה.
לא קורא לחרם שכזה. לא מברך עליו.

זו פשוט תוצאה טבעית של נבחר ציבור שרימה את קהילת בוחריו. הוא מקבל את הריקושט מהקהילה.

לא מוצא חן בעיניכם? לא מריח טוב? לי זה דווקא מריח כמו דמוקרטיה.

יש לציין שרוטמן לא מדייק. סמוטריץ' אכן אמר שהוא לא קורא לחרם אבל לפני כן אמר גם "אני טוען שמי ששותף לממשלה הזאת לא צריך להכניס אותו לבית כנסת".