רה"מ בנט בטקס "לכל איש יש שם" בכנסת: "בסדר הפסח כולנו מצופים לזכור כאילו יצאנו אנחנו ממצרים. ביהדות, הזיכרון הוא לא דבר מהעבר, הוא שכבה שמתווספת לתוכנו. זיכרון השואה הוא לא רק זיכרון – אלא שכבה שהיא חלק מה-DNA שעובר מדור לדור".

דברי ראש הממשלה המלאים:

אנחנו מצווים בסדר הפסח לזכור כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. ביהדות, הזיכרון הוא לא רק דבר מהעבר אלא שכבה שמתווספת לתוכנו וכך כל יהודי ממשיך לזכור. זכרון השואה הוא לא רק זיכרון אלא שכבה, חלק מה-DNA שעובר מדור לדור. סבא של אשתי גילת נקרא "סבא אלי", זכיתי להכיר אותו. הוא היה בן 15, בן בכור לאימו גיטל ולאביו משה רודזינק, והיו לו שני אחים קטנים, שאול ויעקב.

בשנת 1939 הם חיו בעיירה גולוב בגבול שבין פולין לגרמניה, ומיד לאחר עשרת הימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה הגרמנים ציוו על הגברים להתכנס בכיכר העיר. לאלי הייתה ראיה צופה פני עתיד, הוא אחז ביד אביו והתחנן אליו שלא ילך: "אבא, אל תלך לכיכר. הגרמנים יהרגו אותך".

האב התעקש ואמר "זה בסדר, גם במלחמה הקודמת הגרמנים פלשו לאזור וקראו לנו להוציא תפוחי אדמה בעונה הזו – הם היו סך הכל בסדר". סבא אלי בן ה-15 לא ויתר, הוא אחז באבא שלו אבל בחדר המדרגות אבא שלו קרע את עצמו מידי בנו, כשמעילו נשאר בידי אלי.

הוא רץ לעבר המשאיות שכבר התחילו לנוע וקרא אליהן: "חכו חכו, שכחתם לקחת אותי". מאז אלי ומשפחתו לא ראו את אבא יותר. אלי נשאר עם אימו ושני אחיו הקטנים והפך להיות אב המשפחה בפועל. כעבור חודשיים, כשניתנה פקודה שעל כל המשפחות לעזוב את העיירה, הוא ארגן את משפחתו והבריח אותם בעגלת סוסים מתחת לקש, והתחיל לנסוע מזרחה.
במשך חמש שנים, מ-1939 ועד סוף 1944, הוא שמר עליהם ביערות. כל שבועיים היה מעביר אותם ממחבוא למחבוא כדי שלא להיחשף, ובעצמו יוצא לעבוד בחוות פולניות בכל עבודות המשק. בסוף היום היה חוזר למשפחתו שביער עם מעט מזון ודברי לבוש.

בנובמבר 1944 הוא חזר מהעבודה למחבוא ובדרך נערים פולנים צעקו לו בלעג: "הרגנו את האחים שלך ואת אמא שלך".
הוא דהר בריצה למחבוא האחרון שלהם וכשהגיע הוא מצא את הגופות של אמא ושני אחיו הקטנים. כל חייו אלי לא יכול היה לסלוח לעצמו שהוא לא הצליח לשמור על אמא ואחיו הקטנים. הוא האשים את עצמו על כך שבפעם ההיא הם נשארו שלושה שבועות באותו מקום ולא שבועיים כרגיל. הוא אכל את עצמו. כמה שבועות לאחר רצח משפחתו על-ידי פולנים, הרוסים כבר הגיעו ושחררו את האזור.

אחרי המלחמה התחתן אלי עם קלרה, יהודיה יפהפייה, והם עלו לארץ ב-1957. אני נישאתי לנכדתו, גילת. בתי מיכל-קלרה נקראת על שם סבתא קלרה, ובתי אביגיל-אליה על שם סבא אלי, ואני גאה שהגנים שלהם נמצאים אצל ילדיי. תהי נפשם צרורה בצרור החיים".