דברי אסתר חיות בכנס לשכת עורכי הדין:

אני שמחה מאוד להיות כאן אתכם היום בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין, שהוא אחד האירועים החשובים ביותר שמקיימת הלשכה במהלך השנה. כבכל שנה, הכנס הזה משמש במה לקיום שיח מקצועי בסוגיות שונות שעל סדר היום המשפטי במדינת ישראל.

הנושא שנבחר לכנס הפעם, "משילות, אסדרה ומשפט", מהדהד אירועים שונים שהתרגשו עלינו בשנים האחרונות והנוגעים לפעילותן של כל רשויות השלטון ובכללן הרשות השופטת.

אתגרי השעה של המערכת שלנו – רבים ומגוונים. לצד הפעילות האינטנסיבית המתנהלת בבתי המשפט ברחבי הארץ בימי שגרה, מתמודדת המערכת גם עם הליכים הנובעים מאירועים משמעותיים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות במישור הבריאותי, הכלכלי, הפוליטי והביטחוני. כך למשל, משבר הקורונה המתמשך הציף דילמות משפטיות מורכבות בתחומים רבים ובהם התחום החוקתי, דיני מעצרים ודיני חדלות פירעון.

בה-בעת הציב משבר זה גם אתגרים תפעוליים חסרי תקדים בפני הרשות השופטת, אך כידוע לכם, לכל אורך הדרך – וגם בתקופות של סגר והגבלות התכנסות – עשינו כל שניתן על מנת להמשיך ולהפעיל את בתי המשפט, מתוך תפישה שמדובר בשירות חיוני עבור הציבור, וביתר שאת בעתות חירום ומשבר.

אכן, השירות לציבור הוא העומד במוקד העשייה שלנו, ותפישה זו מושרשת היטב בכל פועלנו כשופטים. אך הציבור לא תמיד מודע למלוא היקפה ומהותה של העשייה השיפוטית בבתי המשפט ובבתי הדין. ואף שאנו פועלים מתוך אמונה שהמעשים מדברים – אנו מבינים כי חשוב גם שהמעשים ייראו והציבור יכיר אותם.

על כן, ביצענו עד כה לא מעט פעולות כדי להגביר את השקיפות ביחס לנעשה במערכת. לשם המחשה אזכיר את פיילוט השידורים הישירים של דיונים מבית המשפט העליון, וכן את פרויקט הקראת פסקי דין המעוררים עניין ציבורי בערכאות הדיוניות, שאותם אנו ממשיכים ומפתחים בימים אלו. עוד אזכיר חלק מן המהלכים שבהם נקטנו על מנת לשקף ולהנגיש את ההליך המשפטי עצמו, ובהם פרויקט "האולם הדיגיטלי", אשר במסגרתו יותקנו אמצעי היוועדות חזותית באולמות וכן ניתן יהיה להקליט את הדיונים באמצעים טכנולוגיים חדשניים.

כמו כן, אנו מקיימים מרכזי מידע רב-ערוציים שנועדו עבור המעורבים בהליך המשפטי; פרסמנו הנחיות המסדירות היבטים שונים בעבודת השפיטה, ובהן רשימת המניעויות של שופטים ורשמים; וכן הרחבנו באופן ניכר את הפרסום של פסקי דין בתחומים שעד לאחרונה היו חסויים, למשל בתחום דיני המשפחה, כמובן תוך נקיטת צעדים למניעת פגיעה בפרטיות הצדדים.

הרשות השופטת אף משיבה מדי שנה למאות בקשות לחופש מידע מטעם הציבור, בשיעור מענה העולה בפער ניכר על משרדי ממשלה אחרים. יוזמה חשובה נוספת שהוביל לאחרונה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים, מר גדעון סער, בתמיכתנו היא – שידור הראיונות שמקיימת ועדת המשנה של הוועדה לבחירת שופטים למועמדים לכהונת שופט של בית המשפט העליון.

הגברת הנגישות, השקיפות וחשיפה מוגברת של נתונים ומידע, מובילים מטבע הדברים לעלייה בביקורת הציבורית. ככל שמדובר בהצעות לשיפור ובביקורת עניינית, אנו מקדמים זאת בברכה מתוך הכרה בחשיבות קיומו של דיאלוג עם הציבור בהקשר זה, ומתוך הבנה שהשקיפות היא אמצעי חשוב לחיזוק אמון הציבור ברשות השופטת.

היטיב לתאר זאת נשיאה העשירי של מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, שכתב:

"הבעת התנגדות והשמעת ביקורת אינן, כשלעצמן, סממן לחוסר אמון. ההפך הוא הנכון: כשאנו מרגישים בטוחים להשמיע מחאה, לשאול שאלות ולדרוש תשובות, אנו מאמינים שיש מי שמקשיב לנו. אנו מאמינים שניתן לתקן את הפגמים ולרפאם. אמון הציבור – במובנו האמיתי, העמוק וארוך-הטווח – נשמר כשהמערכת, לצד שמירה על עיקרון העצמאות השיפוטית במלואו, נותנת לביקורת זו מקום, מכילה אותה וצומחת בזכותה." [סוף ציטוט]

אך גם כאשר מושמעת ביקורת, ניתן לצפות כי השיח יהיה ממלכתי ומכבד. אפשר לדבר על טעויות של בית המשפט, ועל הצורך בהגשת ערעור או בקשה לדיון נוסף. אפשר לדבר על כך שהמצב המשפטי בסוגיה כזו או אחרת מצריך שינוי או תיקון בחקיקה.
אך לצערי, השיח הציבורי היום וההצעות השונות הנשמעות חדשות לבקרים, מתדרדרים למקומות שלא הכרנו, ואני מרשה לעצמי לומר כי מדובר במקומות מסוכנים ביותר.

אמנם, יש שיאמרו כי בהקשר זה אין חדש תחת השמש. כך למשל, כבר בשנת 1952 התייצב שר המשפטים דאז, דב יוסף, בפני חברי הכנסת וטען כי העונשים שפוסקים השופטים בעבירה של תקיפת שוטר מהווים "עלבון לחוק" וכי הוא "חרד לגורל המשפט בארץ". בתגובה שלח נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט משה זמורה, מכתב ליושב-ראש הכנסת והביע מחאה ודאגה על המתקפה החריפה שכוונה נגד בית המשפט. עם זאת, בהמשך לאותה התבטאות קשה ובעקבות הביקורת עליה, ביקש השר יוסף לשנות את האמור בפרוטוקול דברי הכנסת, והדגיש כי לא הייתה לו כל כוונה לתקוף את "המוסד השיפוטי" או לפגוע באמון הציבור ברשות השופטת. עוד דווח אז בתקשורת כי שר המשפטים דב יוסף, היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן, ונשיא בית המשפט העליון משה זמורה נועדו יחד לאחר הדברים האלה על מנת ליישר את ההדורים.

להבדיל מהאירוע הזה שהתרחש לפני כשבעים שנה, בעת הנוכחית הגישה הממלכתית, הדיאלוג ולקיחת האחריות פינו את מקומם לשיח לעומתי שהולך ומקצין, אשר נבנה בתוך תיבת תהודה של הצהרות בלתי-מבוססות, ספקולציות ואינפורמציה ונתונים מגמתיים. אותו שיח אף הבשיל בתקופה האחרונה לכדי השתלחויות ברשות השופטת ובשופטיה, ולקריאות בוטות לפגוע בהם ולהחלישם באמצעים יצירתיים כאלו ואחרים.

מדובר על חלומות להרוס מן היסוד את הקיים ולהחליפו במערכת מוחלשת שתהא עושת דברם של גורמים פוליטיים.
כך למשל, מדובר על פוליטיזציה של תהליך בחירת השופטים על חשבון שיקולים ענייניים של יכולת מקצועית ומזג שיפוטי.

ואני שואלת: לאן כל זה מוביל? למדינה שיהיו בה בתי משפט "מטעם"? לרשות שופטת שלא תוכל ולא תרצה לעמוד באופן עצמאי ובלתי-תלוי אל מול הרשויות האחרות ולהגן על הפרט מפני השלטון?

אם זו הכוונה – זהו נתיב מסוכן ביותר. הוא אינו מסוכן עבור הרשות השופטת, כי הרשות הזו שלנו אין לה זכות קיום בפני עצמה והיא לא מתקיימת עבור עצמה או עבור השופטים והעובדים שמרכיבים אותה. היא קיימת עבור הציבור, היא הדלת שעליה מתדפק הציבור מדי יום כדי לקבל סעד ולתקן עוולות שנגרמו לו. קיומה של רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה הוא, על כן, אחד מעמודי התמך ההכרחיים שעליהם מיוסד המשטר הדמוקרטי שלנו.

ולא – בניגוד לתמונה שאוהבים גורמים כאלה ואחרים להציג, השופטים אינם ממנים את עצמם ואינם ממנים את חבריהם. מי שממנה את השופטים היא ועדה המונה תשעה חברים ובה נציגים של כל שלוש הרשויות ולצדם נציגים של לשכת עורכי הדין. מדובר בתהליך שגם אם אינו מושלם, הוא יסודי, מקיף, ומבוסס על שיקולים מקצועיים וענייניים.

ולא – בניגוד לטענות כאלו ואחרות המועלות כלפי הרשות השופטת וכלפי שופטיה, אשר מתייגות את החלטותיהם פעם בקצה אחד של המפה הפוליטית ופעם בקצה האחר – תלוי בדובר – שופטי ישראל מחויבים לדין ועל פיו בלבד הם פוסקים.

ולא – בניגוד לכותרות רעשניות אשר מעת לעת מוצאות את דרכן לתקשורת ואל הרשתות החברתיות, שופטי ישראל אינם מקלים בעונשם של מפגעים ואף לא בעונשם של עברייני נשק.

ההיפך הוא הנכון: המדיניות העקבית, שאותה מוביל בנושא זה בית המשפט העליון בפסיקתו, ואשר מחייבת את הערכאות האחרות, היא מדיניות של החמרה בענישה ומתן ביטוי הולם לפוטנציאל ההרסני של עבירות אלה. אכן, בתוך מאות ואלפי פסקי דין הניתנים בתחום זה, יימצאו מטבע הדברים גם פסקי דין החורגים מהמדיניות שתיארתי, בין בשל נסיבות מיוחדות בתיק כזה או אחר ובין בשל טעות שאותה ניתן לתקן בערעור. אך הצגתם של מקרים אלה כאילו הם מייצגים את הכלל, חוטאת לאמת.

ועוד עניין הטעון הבהרה, בייחוד במושב הפתיחה של כנס שאחד הנושאים בו הוא משילות: מדיניות הענישה, עם כל חשיבותה, היא לבדה אינה יכולה לתת מענה אפקטיבי לסוגיית הביטחון האישי ולתופעות החמורות שעמן מתמודדת החברה הישראלית בהקשר זה, ובהן: אלימות על מופעיה השונים, לרבות אלימות כלפי נשים, מעשי רצח ועבירות נשק. 
משילות במובן של אכיפת החוק והסדר, מורכבת משרשרת מרובת חוליות של גורמי אכיפה ובהם המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושירות בתי הסוהר.

החוליה ההכרחית הראשונה היא נוכחות משטרתית אפקטיבית בשטח שתפקידה למנוע את ביצוע העבירות מלכתחילה וככל שהן מתרחשות – לקיים חקירה נחושה, מהירה ויעילה על מנת לאסוף את הראיות הנדרשות; לשים יד על המבצעים ולבצע מעצרים.

החוליה הבאה היא גורמי התביעה – התביעה המשטרתית אשר מגישה את חלק הארי של כתבי האישום והפרקליטות, אשר אף לה תפקיד משמעותי בהקשר זה. הגשת כתבי אישום בתוך זמן סביר מיום ביצוע העבירה היא מרכיב חשוב במימוש המשילות, ולא פחות חשובה מכך היא ההקפדה על הגשת כתבי אישום אשר משקפים נכונה את מעשה העבירה ותמיכתם בראיות מספקות.

בתי המשפט, כחוליה נוספת בשרשרת אכיפת החוק, נכנסים לתמונה בשלב הזה וחשוב להבין כי ללא ראיות מספקות כנדרש לשלב המעצר – לא ניתן על פי החוק – לעצור חשוד או נאשם, וכי גם כאשר קיימות ראיות כאלה, מחויב בית המשפט על פי הוראת החוק לבחון האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין – פחותה.

האתגרים העומדים לפתחנו כשופטים לאחר הגשת כתבי אישום הם, בעיקרם, קיום הליך הוגן לכל המעורבים בהליך – הנאשם ונפגעי העבירה כאחד, וסיומו בתוך פרק זמן סביר על מנת למנוע עינוי דין.

מדיניות הענישה נכנסת לפעולה ככל שאכן מוצגות ראיות המצדיקות הרשעה, והיא על כן אחד השלבים המתקדמים ביותר באותה שרשרת של אכיפת החוק שתיארתי, וגם באותו השלב טווח הענישה האפשרי תלוי במידה רבה בסעיפי האישום שעליהם בחרו גורמי התביעה להעמיד את הנאשם לדין, ובראיות שהצליחו להציג. אין זה סוד כי חלק ניכר מן ההליכים הפליליים מסתיימים בהסדרי טיעון שהושגו בין גורמי התביעה לנאשמים ורובם כוללים הסכמות גם באשר לרמת הענישה. במציאות שבה קיים חוסר משמעותי בכוח אדם מקצועי של גורמי חקירה, תביעה ואף של שופטים, הסדרי טיעון הם הכרח בל יגונה, אך גם נתון זה צריך שיהיה לנגד עיני הציבור בשיח הנוגע למשילות.

ולצד הדיון במשילות בהיבט של אכיפת חוק אקפטיבית, אסור לנו בשום אופן לזנוח את האפיק של תהליכי שיקום, אשר מיועדים ליתן לעבריינים בעלי פוטנציאל מתאים כלים שבאמצעותם יוכלו לשוב לקהילה כאנשים נורמטיביים ולפתוח דף חדש בחייהם, לטובתם שלהם ולטובת החברה כולה.

בהקשר זה אני מבקשת להתייחס להצעת חוק חשובה שעברה בשבוע שעבר בכנסת בקריאה ראשונה והנוגעת למיסוד סטטוטורי של בתי המשפט הקהילתיים. כיום, קיימים בישראל שישה בתי משפט קהילתיים הפועלים כפיילוט שהחל את דרכו בשנת 2014, מתוקף החלטת ממשלה אשר התקבלה בנושא. הפיילוט מתנהל בשיתוף עם ארגון ה"ג'וינט ישראל-אשלים", ומדובר בפיתוח חסר תקדים של המשפט הפלילי בישראל.

הרעיון המרכזי שעל פיו פועלים בתי המשפט הקהילתיים הוא אימוץ ראייה שלמה ומקיפה של האדם העומד לדין, ולא רק של המעשה שביצע, מתוך תפישה כי מתן מענה למכלול הקשיים שעימם הוא מתמודד, יחזיר אותו לקהילה כאדם נורמטיבי ויסייע לו להשתלב בה. בתי המשפט הקהילתיים מבוססים על שיתוף פעולה בין כל הגורמים הרלוונטיים, ובהם: השופט, הפרקליט והסניגור, שירות המבחן, גורמי הרווחה, הרשות המקומית – וכמובן המשתתף עצמו.

אתמול התבשרנו כי הממשלה החליטה להרחיב את הפרויקט ואישרה הקמה של תשעה בתי משפט קהילתיים נוספים ברחבי הארץ. חלקם יוקמו כבר עד סוף השנה הזו, והיתר – במהלך השנתיים הקרובות.

בעיניי מדובר באחד הפרויקטים החשובים ביותר שמתקיימים כיום ברשות השופטת, והוא עשוי לסייע, בין היתר, גם בהתמודדות עם גל הפשיעה שלוֹ אנו עדים בחברה הערבית, וכבר כיום כ-30% מהמשתתפים בפרויקט הם בני החברה הערבית. זוהי הזדמנות להודות לסגן ראש הממשלה ושר המשפטים על המאמץ הרב שהושקע על ידו כדי לקדם את הליך החקיקה ואת החלטת הממשלה בהקשר זה. ואני תקווה שהליך החקיקה אכן יושלם וכי יעלה בידינו להרחיב עוד יותר את הפרויקט החשוב הזה, ובכך לעשות להפחתת הפשיעה גם באפיק שיקומי ולא רק באפיק העונשי שבו, כאמור, אנו פועלים בנחישות.

אכן, אנו ברשות השופטת עושים ומחויבים להמשיך לעשות מצידנו את הנדרש על מנת למלא את חלקנו באכיפת החוק, ואנו שוקדים כל העת לתקן את הטעון תיקון ולשפר את השירות הניתן על ידינו לציבור.

אך יש להבין כי על מנת שנוכל למלא את חלקנו, נדרש כי החוליות האחרות בשרשרת שאותה תיארתי, האמונות על אכיפת החוק, תמלאנה אף הן את חלקן. אני מאמינה כי משילות אפקטיבית בהקשר זה לא תושג בדרך של חילופי האשמות בין גורמי האכיפה לבין עצמם. משילות אפקטיבית מחייבת שיתוף פעולה ענייני בין רשויות האכיפה כולן. רק כך ניתן יהיה להביא לידי ביטוי מיטבי את הכלים ואת היכולות שמחזיקה כל אחת מהן והציבור הישראלי ייצא נשכר.

שותף חשוב במשימה הלאומית הזו ובשמירה על מעמדה של הרשות השופטת, הוא כמובן הגוף אשר מארח את הכנס שנערך כאן היום – לשכת עורכי הדין, ועו"ד אבי חימי העומד בראשה.

מעל במה זו אני מבקשת להודות לך אבי על עמידתך הממלכתית, הנחושה והעקבית לצידה של הרשות השופטת. לא ניתן להפריז בחשיבות הדבר, בייחוד בימים הסוערים ורבי התהפוכות שאנו חווים ואשר בהם יש צורך להציב באומץ משקל נגד לכל חולמי חלומות ההרס למיניהם. פעם אחר פעם אנו נוכחים לדעת כי עו"ד חימי כראש לשכת עורכי הדין הציב לעצמו יעד לפעול לחיזוק הקשר בין חברי הלשכה, הרשות השופטת והציבור הישראלי, וזאת מתוך מחויבות עמוקה לתפקיד הלשכה כפי שהוגדר בסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין – לפעול "למען הגנה על שלטון החוק, זכויות האדם וערכי היסוד של מדינת ישראל".

אכן, הלשכה בהובלת עו"ד חימי עושה לקידום מטרה זו לא רק במילים אלא גם במעשים ובהיבטים רבים ומגוונים.

כך, למדתי לאחרונה שבלשכה הוקם צוות פנימי המיועד לפעול לחיזוק אמון הציבור במערכת בתי המשפט – וזוהי בעיני יוזמה חשובה ביותר, שיש לברך עליה. כמו כן נחשפתי ליוזמה ברוכה נוספת הקורמת עור וגידים בימים אלה, ובמסגרתה פועלת הלשכה, בשיתוף עמותת "יום המשפט הישראלי", לקביעת יום ממלכתי שנתי בנושא "המשפט הישראלי", כמקובל זה מכבר במדינות שונות בעולם. מטרת היום הזה היא להרחיב את השיח בתחומי שלטון החוק, מערכת המשפט וערכי הדמוקרטיה, ולעשות לצמצום השיח הקיצוני והמתלהם בחברה הישראלית.

פרויקט משמעותי אחר של הלשכה הוא פרויקט "שכר מצווה" בהובלת עו"ד יורם סגי זקס ועו"ד שירי מלכה, אשר מתקיים מזה שנים מספר ומסייע למי שידו אינה משגת לשכור שירות משפטי בשוק הפרטי. הפרויקט הזה מגביר את נגישות ההליך המשפטי עבור כל קצוות החברה הישראלית, ובכך תורם אף הוא את תרומתו לביסוס הקשר בין הציבור ובין מערכת בתי המשפט.

את דבריי היום אבקש לסיים בפניה אליכם, עורכות ועורכי הדין. העשייה המקצועית שלכם מהווה מרכיב חשוב בשמירה על מעמדה על הרשות השופטת. בעניין הזה יש לכולנו אינטרס משותף. השמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין והשמירה על כבודה ומעמדה של הרשות השופטת, מיועדות לשמר את אמון הציבור בשלטון החוק וביכולתו של המשפט ליתן מענה למצוקותיו של הציבור. התנהלות הדדית, רגישה, הוגנת, ממלכתית ומכבדת נדרשת, על כן, גם מצדנו השופטים וגם מצדכם עורכי הדין, כמי שפוקדים יום יום את בתי המשפט בשירות הלקוחות או כמייצגי המדינה. התנהלות כזו יש בה כדי להקרין על החוויה של בעלי הדין הנזקקים להליכים משפטיים, להשפיע על קידום נגישותה של הרשות השופטת ככתובת טבעית לעשיית צדק, ולחזק את אמון הציבור בה.

וככל שעסקינן בהתנהלות המשקפת ערבות הדדית לא למותר להזכיר את הפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת בחוקותי, אשר מתארת אווירה שאותה פירשו חז"ל כמצב שהוא אנטי-תיזה לערבות הדדית. בהקשר הזה אבקש להביא בפניכם מדבריו של הרב יונתן זקס ז"ל, מי ששימש כרבה הראשי של הקהילה היהודית בבריטניה:

"להיות אזרח של מדינה, או תושב בשכונה, משמעו בהכרח להיות חלק מגורל משותף כלשהו. אם שכניי מזניחים את מראה חצרותיהם, ערך הבית שלי יורד. אם אזרחים מניחים לנורמות המוסריות להתפורר, ההידרדרות החברתית משפיעה על כולנו. מעשיי קובעים את גורלי רק באופן חלקי, שכן גם מעשיהם של אחרים משפיעים עליו. לרצוננו או שלא לרצוננו, חיינו מושפעים מהסובבים אותנו. באורח בלתי נמנע אנו לכודים אפוא במסגרת של אחריות הרחבה יותר מאיתנו עצמנו." [סוף ציטוט]

במסר הזה של ערבות הדדית אבקש לחתום את דבריי היום. אזרחי ישראל ערבים זה לזה; שלוש רשויות השלטון ערבות זו לזו; וכולנו נושאים, כפרטים וכחברה, באחריות לעתידנו המשותף במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

אני מאחלת לכולכם כנס פורה ומוצלח.