נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום בטקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל –

אחיי ואחיותיי, הטקס החשוב והמקודש, שמכנס אותנו כאן, בהר הזיכרון של מדינת ישראל – הר של דמעות ושל געגוע, הר של תקומה – הוא לא רק טקס של זיכרון והנצחה, אלא טקס של אהבה. טקס שמעלה על נס את הפעולה המכוננת, ההיסטורית, הכמעט בלתי נתפסת, שבה קהילה שלמה בחרה להפוך את הכמיהה הבלתי-פוסקת ואת הגעגועים בני אלפי השנים לירושלים – יְרוּסָלֶם, למסע ארוך אל הארץ המובטחת. מסע של אלפי קילומטרים של נדודים, אל ארץ רחוקה – אך אהובה, מסע מארץ הולדת לארץ מולדת, מסע לישראל. כמה אמונה טמונה בצעד המשותף הזה, כמה אהבה לארץ ישראל ולמה שהיא מסמלת, כמה נכונות להקרבה ולנטילת סיכונים בלתי-מבוטלים, וגם – איזו תקווה עמוקה לעתיד אחר, לחיים אחרים, בהפיכה של חלום למציאות-חיים.

הרצוג נושא דברים בטקס האזכרה ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, היום (צילום: חיים צח, לע"מ)

כמי שלנגד עיניו ניצב כל העת על הקיר שמול שולחן עבודתי בלשכת נשיא מדינת ישראל פסק ההלכה של סבי – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, משנת תשי"ד שנתן רוח גבית הלכתית ומדינית לעלייה המבורכת, אני חש קשר עמוק לעלייה מאתיופיה, וזוכר ומוקיר ומעריץ את העובדה שמאחורי המסע המפרך הזה עמדה רוח של מנהיגות אמיתית. מנהיגות מאחדת ומדרבנת, גיבורים אלמונים שלהם זכות ראשונים הקייסים ומנהיגי העדה, שידעו להוביל ולכוון, שנסכו תקווה גם ברגעים של ייאוש, שנטעו ביטחון גם בשעות של אי-ודאות מוחלטת בלב מדבר שומם וצחיח. ספק אם ידעו בני הקהילה, טרם צאתם מאתיופיה, מה צופן להם המסע הארוך במדבר. ספק אם שיערו אילו סכנות ילוו אותם בדרך במדינה עוינת כסודן. על אי-הידיעה פיצו אמונה גדולה ונחישות עמוקה. הוכחתם אהבת אין קץ לארץ הקודש ולמדינת ישראל.

אהובנו, מדינת ישראל מתייחדת היום עם זכרם של היקרים מכל: אימהות ואבות, אחים ואחיות, ילדים וילדות, אשר לא זכו להגשים את חלומם. הם אשר עבורם המסע לארץ ישראל, עליה שמעו, חלמו והתפללו שנים רבות, הסתיים מוקדם מדי, הסתיים במחיר כבד. אנחנו יודעים וזוכרים שגם בחלוף השנים, הכאב שלכן, צורב וכואב ואין לו מרפא. דעו כי אנחנו לצידכם. אנו כואבים היום את אובדן החיים בטרם-עת, את ניפוצה של התקווה שנשאו עימם, ואת החלל הגדול שהותירו בקרב אהוביהם.

הרצוג בטקס האזכרה ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, היום (צילום: חיים צח, לע"מ)

אנו זוכרים את הגורל הטרגי, אבל מבקשים להחיות בלבנו את החיים, את הסיפורים, את הגבורה, את העוצמות הבלתי נתפסות, את העושר התרבותי והשורשים האיתנים, את הזהות של קהילת יהודי אתיופיה, שהיא חלק בלתי נפרד ומכונן מהאתוס הישראלי והיהודי, שהיא חלק שורשי בגוף האומה. הדרך שאותה עשיתם, הדרך של אלה שלא זכו להשלים את המסע, היא דרך של כולנו. דרך של עם שלם. כשהלכתם קוממיות, הולכתם אותנו קוממיות. את הסיפור הזה, את סיפור ההעפלה והתקומה הזה, עלינו לזכור ולהזכיר, להנחילו, וללמד את בנותינו ובנינו, מדור לדור עד דור אחרון. זוהי חובתנו, וזוהי זכותנו הגדולה.

יהי זכרם של הנספים והנספות במסע הארוך לישראל, ברוך ונצור בליבנו לעד.