ראש הממשלה יאיר לפיד, בטקס האזכרה הממלכתי ללאה ויצחק רבין ז"ל, בהר הרצל:

רצה הגורל והאזכרה הזו, ליצחק רבין מתקיימת רק כמה ימים אחרי שמדינת ישראל הלכה לבחירות וחזרה מהן שוב מפולגת, שוב כועסת, שוב מאיימת להתפצל ל"אנחנו והם".

*אין "אנחנו והם", רק אנחנו. רצח רבין היה נסיון התנקשות בעצם הרעיון של חיים משותפים. שרדנו אותו בקושי, אבל הפצעים עוד לא נרפאו. תפקידנו לרפא אותם כל יום מחדש.

אנחנו פה יחד. דתיים וחילונים, ימנים, שמאלנים ואנשי מרכז. חילוקי הדיעות הם עמוקים, הם אמיתיים, לפעמים הכרחיים, אבל מעל הכל – יש לנו אחריות משותפת. צה"ל הוא של כולנו. המשטרה היא של כולנו. המערכת המשפטית היא של כולנו. התנ"ך הוא של כולנו.

רוב מוחלט של אזרחי המדינה מאמינים בשלטון החוק, בערכים דמוקרטיים, בכבוד הדדי. רוב מוחלט של הישראלים רוצים יהדות שמחברת אותנו, לא יהדות שהיא כלי פוליטי ובטח לא יהדות שהיא אישור לאלימות.

רוב מוחלט של אזרחי ישראל לא מוכנים שהשנאה תנהל את חייהם. לא מוכנים לשנוא את השכנים שלהם, את אלה ששירתו איתם בפלוגה, את מי שיושב איתם לשולחן השבת*.

אנחנו צריכים להחליט עכשיו, ברגע הזה, לאן המדינה הולכת. אנחנו קרובים לנקודת האל-חזור, אבל זה עדיין בידינו. אנחנו עדיין יכולים לשנות כיוון. המציאות היא לא תוצאה בלתי נמנעת של דמוגרפיה או גיאוגרפיה, היא תוצאה של הבחירות שנעשה וההחלטות שניקח.

הממשלה בראשה אני עומד הפסידה בבחירות שנערכו בשבוע שעבר. אני לא מתכונן לבזבז את חיי בלשנוא את מי שניצח. אני לא מתכונן להפנות את גבי לאלה שלא בחרו בנו. מי שמאמין בדמוקרטיה הישראלית כשהוא מנצח, צריך להאמין בה גם כשהוא מפסיד.

אין תסריט ואין מצב שבו ניכנס לממשלה החדשה. נילחם מהאופוזיציה על השקפת עולמנו ועל הערכים של ציבור ענק שבחר בנו. נילחם – עד שנחזור לשלטון. גם זו מורשת רבין, גם זה חלק מהביוגרפיה שלו, לא לוותר לעולם על מה שאתה מאמין בו.

אם בינתיים הממשלה הנבחרת תעשה דברים טובים למען אזרחי ישראל, נתמוך בהם. נהיה אופוזיציה לממשלה, אבל לעולם לא נהיה אופוזיציה למדינה.

ביום שלישי בלילה היו הרבה אנשים הלומי צער שחשבו ואמרו שזה סופה של המדינה. הם טועים. בדיוק כמו שטעו אלה שאמרו את זה אחרי רצח רבין. בדיוק כמו שטעו אלה שצעקו את זה כשאנחנו הקמנו את הממשלה שלנו.

יחד עם זאת אני לא מציע לממשלה החדשה להקל ראש בתגובות האלה. זהו כאב אמיתי של אנשים שחלומם התנפץ. זו חרדה אמיתית של אנשים שמרגישים שיש התקפה על אורח חייהם ועל הערכים החשובים להם ביותר.

התגובה הנכונה היא לא להתייאש, אלא להיאבק על הערכים האלה. יצחק רבין היה חייל בצבא השלום. אני חייל בצבא הדמוקרטיה. זוהי מלחמת התקופה. אנחנו נגן על הדמוקרטיה הישראלית ונשמור עליה מכל משמר.

נגן על שלטון החוק ועצמאות בית המשפט. על כבוד האדם. על הבטחתה הנחרצת של מגילת העצמאות ל- "שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין… (ל) חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

הדמוקרטיה שלנו אולי לא מופיעה בכתבי הקודש, אבל הטקס הזה הוא תזכורת לכך שהדמוקרטיה שלנו מקודשת בדם. יצחק רבין נרצח בידי מי שהסתה אלימה גרמה לו להאמין שהוא לא צריך לקבל את הכרעת הבוחר. גם את זה עלינו לזכור ולא לשכוח.

זה יהיה עלבון למקום הזה, זו תהיה פגיעה בזכרו של רבין ובזכרם של כל החללים המונצחים פה על ההר, אם נמשיך בהתמכרות ההרסנית לפיצול של "אנחנו והם". אין "אנחנו והם" בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1. אין "אנחנו והם" בליל הסדר או כשעומדים יחד בתור בטיפת חלב.

אין "אנחנו והם" כשעל מאות אלפי מסכים מופיעה באותה השניה תמונת חיוכה של נועה לזר בת ה-18 מעמק חפר, שיכולה היתה להיות הבת שלנו אבל נהרגה כשהגנה על חיינו.

אנחנו חייבים לה, אנחנו חייבים ליצחק רבין, לא לוותר. לעולם, לעולם, לעולם לא לוותר. להיאבק על הטוב המשותף. לא לתת למדינה הזו להתפרק לשבטים זועמים. אני לא מוכן שהמדינה הזו תקרוס תחת מריבות פנימיות ושנאה מפני שאני יודע איך זה נגמר.

זה נגמר בשלוש יריות אקדח, זה נגמר כאן. בטקס הזה. במקום הזה.

אין שום טעם באזכרה הזו, אין שום טעם ביום הזה, אם לא נלמד מזה משהו. אם לא נפיק את הלקח. הדבר שעלינו ללמוד מחייו ומותו של יצחק רבין, הוא שאהבת מולדת היא קודם כל ולפני הכל אהבת האנשים שחיים אתך ביחד באותה מולדת.

יהי זכרו ברוך".