ראש האופוזיציה ויושב ראש יש עתיד יאיר לפיד בנאום בהפגנה בנתניה: "הם אומרים לנו, 'ניצחנו בבחירות'. אף אחד לא מתווכח עם זה. אבל יש הבדל אחד בין דיקטטורה לדמוקרטיה. בדיקטטורה לממשלה מותר לעשות מה שהיא רוצה, בדמוקרטיה יש לאזרחים זכויות שלממשלה אסור לגעת בהן".

נאומו המלא של לפיד

אני רוצה שתדעו משהו על עצמכם, על הקול שלכם, על ההפגנה הזו: שומעים אתכם. שומעים אתכם בירושלים, שומעים אתכם בכנסת, שומעים אתכם בקריית הממשלה, במשרד ראש הממשלה, בחדרים הסגורים. הם שומעים אתכם והם נלחצים. הם שומעים אתכם והם מפחדים.

הממשלה גילתה בשבועות האחרונים שהיא לא קראה נכון את המפה. זה לא נכון שאנשים צעירים הם אדישים. זה לא נכון שלהפגנות אין השפעה. זה לא נכון שהליכודניקים לא מקשיבים לנו. זה לא נכון שאנשים לא מבינים מה הממשלה מנסה לעשות. אנחנו מבינים ואנחנו נחושים לא לתת לזה לקרות.

הם לא צפו את זה. הם לא ראו את זה בא. הם חשבו שזה יימשך שבוע שבועיים, כמה מאות אנשים רק בתל אביב, ואז זה ייעלם. הם חשבו שהם יתישו אותנו, יאיימו עלינו, ידרסו אותנו בלי הנד עפעף, אבל אז קרה הדבר ההפוך.

ראש האופוזיציה יאיר לפיד נואם בנתניה, הערב (צילום: אלעד גוטמן)

מה שקרה זה אתם. כל שבוע יותר אנשים, כל שבוע יותר מקומות, כל שבוע הצעקה הולכת וגדלה. זה קורה בכל הארץ, בכל מקום, ישראלים טובים מגיעים, מחזיקים דגל, מחזיקים שלט שציירו עם טושים בבית, מחזיקים את היד של הילד שלהם.

ברחוב קפלן בתל אביב, במרכז חורב בחיפה, ברחבת העירייה באשדוד, במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, בכיכר הדקל בבית שמש, בכיכר איתן באפרת גוש עציון, ברחבת יד לבנים בהוד השרון, מול בית הנשיא בירושלים, בכיכר התותח בראשון לציון, בכיכר ליזה בראש פינה – בכל הארץ, בכל מקום, בקול רם וברור וצלול.

מאות אלפי ישראלים נהדרים, מחויבים, פטריוטים, שלא מוכנים לוותר על המדינה שלהם. שלא מוכנים לשתוק. שאומרים לממשלה, אנחנו לא פה רק בשביל לשלם מיסים ולשלוח את הילדים שלנו לצבא.

ראיתי כבר מחאות בחיי, הייתי כבר בהפגנות ועצרות וכנסים, זה שונה. מה שקורה עכשיו שונה לגמרי. מה שקורה עכשיו לא שייך למפלגה אחת, או לדעה אחת, או לצד אחד של המפה הפוליטית. מה שקורה עכשיו הוא לא רק הפגנה נגד הממשלה. זו הפגנה בעד המדינה. זה מפגן של אהבה למדינה ולכל מה שהיא מייצגת.

מפגינים מוחים בנתניה נגד המהפכה המשפטית, הערב (צילום: אלעד גוטמן)

מה שקורה עכשיו, פה היום, הוא שאנחנו בוחרים להיאבק על דמותה של המדינה. אנחנו בוחרים במעורבות על פני אדישות. בוחרים בתקווה על פני הייאוש. בוחרים בערכי מגילת העצמאות במקום בציניות של פוליטיקאים. בוחרים בעתיד של הילדים שלנו.

אנחנו מאמינים במדינה הזו. אנחנו מאמינים שאין לנו קיום אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה חזקה. אנחנו מאמינים שאנחנו עם אחד אפילו אם הממשלה מנסה לפלג בינינו. אנחנו מאמינים שהזכויות הבסיסיות שלנו הן לא משהו שהממשלה נתנה לנו במתנה והן בטח לא משהו שהממשלה יכולה לקחת מאתנו.

הם אומרים לנו, "נצחנו בבחירות". אף אחד לא מתווכח עם זה. אבל יש הבדל אחד בין דיקטטורה לדמוקרטיה. בדיקטטורה לממשלה מותר לעשות מה שהיא רוצה, בדמוקרטיה יש לאזרחים זכויות שלממשלה אסור לגעת בהן.

זה שיש להם רוב בכנסת לא אומר שהם יכולים לאסור על נשים לצאת מהבית, זה לא אומר שהם יכולים להחליט שאנחנו צריכים לשלם את החשבונות של הבוחרים שלהם, וזה לא אומר שהם יכולים למחוק את בית המשפט העליון רק כי יש לראש הממשלה כתבי אישום והסגן שלו הוא עבריין מורשע.

אנחנו נמצאים כאן היום מפני שהילדים שלנו מסתכלים עלינו. מפני שיבוא יום, עוד עשר או עשרים שנה שבו הם ישאלו אותנו איפה היינו בחורף 2023 ואנחנו נגיד להם שהיינו פה, נלחמנו על המדינה שלנו.

זה לא הולך להיות קל. זה לא הולך להיות פשוט, אבל כל מי שמכיר את ההיסטוריה של מדינת ישראל יודע דבר אחד: אין דבר שיכול לעמוד בפני קבוצה נחושה של אנשים שמוכנה להיאבק על מה שהיא מאמינה בו.

אתם האנשים האלה, אתם הקבוצה הזו, אני גאה להיות פה אתכם. אנחנו נלחם בכל מקום, נלחם ברחובות, נלחם בכנסת, נלחם בבתי המשפט, לא נפסיק להילחם – עד שננצח.