ראש האופוזיציה ויושב ראש יש עתיד יאיר לפיד אמר בנאום שנשא בעצרת הזיכרון ביד מרדכי ש"הדרך להתמודד עם הרוע היא לא להפוך להיות דומה לו". בהתייחס למאורעות בחווארה קרא לפיד "לא לשרוף בתים ולא למחוק כפרים כי יהודים לא מבצעים פוגרומים".

הנאום המלא של לפיד

לפני כמה שנים עמדתי ברציף 17 בברלין, הרציף ממנו נשלחו יהודי ברלין להשמדה. עמדתי שם מוקף נציגים של הממשלה הגרמנית והקהילה היהודית, ושאלתי אותם שאלה. שאלתי את השאלה שהשואה גורמת לכל אחד מאתנו לשאול את עצמו: מה אני הייתי עושה?

מה הייתי עושה אם הייתי יהודי בברלין ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון? האם הייתי בורח? האם הייתי מוכר את ביתי, את העסק שלי, מוציא את ילדי מבתי הספר באמצע השנה?

או שהייתי אומר לעצמי, 'זה יעבור, זה טירוף רגעי, היטלר אומר את כל הדברים האלה רק מפני שהוא פוליטיקאי שרוצה להיבחר. נכון שהוא אנטישמי, אבל איזה גוי הוא לא אנטישמי? כבר עברנו דברים גרועים יותר. עדיף לחכות, להוריד ראש, זה יעבור."

מה הייתי עושה אם הייתי גרמני בברלין ב-18 לאוקטובר 1941, כשהרכבת הראשונה יצאה מהרציף לכיוון מזרח, כשהיא נושאת עליה 1,013 יהודים, ילדים, נשים, זקנים, שנועדו להשמדה?

אני לא שואל מה הייתי עושה אם הייתי נאצי, אין לי דרך לדמיין את זה, אבל מה הייתי עושה אילו הייתי גרמני בגילי, אב לשלושה ילדים כמוני, שחינך את ילדיו על הגינות אנושית בסיסית ועל הזכות לחיים ולכבוד?

האם הייתי שותק? האם הייתי מוחה? האם הייתי אחד הגרמנים המעטים שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית או אחד הגרמנים הרבים שפשוט המשיכו בחייהם והעמידו פנים שדבר אינו קורה?

לפיד נואם בעצרת הזיכרון ביד מרדכי, הערב (צילום: אלעד גוטמן)

ואם הייתי אחד מ-1,013 היהודים האלה? האם הייתי עולה לרכבת? האם הייתי מבריח את בתי צפונה, אל היערות, האם הייתי מורה לשני בניי להיאבק עד הסוף? האם הייתי שומט את המזוודה ומתחיל לרוץ או שהייתי מתנפל על השומר במדים השחורים?

בחדר עבודתי, בביתי הבטוח בתל אביב, יש תמונה של סבא שלי, בלה למפל. הוא דומה מאוד לבני ליאור. אני מסתכל עליו ושואל את עצמי למה הוא לא נאבק כשחייל גרמני בא לקחת אותו מביתו מאוחר בלילה ב-18 למרץ 1944?

החייל הזה לא ידע שמהמיטה, חבוי מתחת לשמיכת הפוך העבה, מסתכל בו אבא שלי, ילד יהודי בן 13 שהפך למבוגר בן לילה.

למה הם לא נלחמו? זוהי השאלה הרודפת אותי. זוהי השאלה הרודפת את מנוחתו של העם היהודי מאז יצאה הרכבת האחרונה לכיוון אושוויץ. והתשובה היא – התשובה האפשרית היחידה היא – שבגלל שהם היו אנשים טובים, הם לא האמינו בקיומו של הרוע.

הם ידעו, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים, אבל הם לא האמינו ברוע מוחלט, רוע מאורגן, חסר רחמים או היסוס, רוע קר לגמרי שהסתכל עליהם ולא ראה אותם – אפילו לא לרגע – כחלק מהמין האנושי.

מבחינת רוצחיהם, הם לא היו בני אדם, הם לא היו אבות, אימהות, ילדים של מישהו. מבחינת רוצחיהם, הם מעולם לא התרגשו ביום הולדתו של תינוק, מעולם לא התאהבו, מעולם לא הוליכו את כלבם הזקן בשתיים בלילה לטיול או צחקו עד דמעות בקומדיה האחרונה של צ'רלי צ'פלין.

כי זה מה שצריך בשביל לרצוח בקור רוח בנאדם אחר – להיות משוכנע שהוא לא בנאדם. בעיני הרוצחים האנשים שיצאו מרציף 17 לדרכם האחרונה לא היו הורים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו משוררים יהודים או ילדים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו הֶר בראון או פְרַאוּלייָן שוורץ, אלא רק יהודים.

ההשמדה מתחילה בהשמדת הזהות. לא במקרה הדבר הראשון שעשו איתם, כשהגיעו למחנות ההשמדה, היה לקעקע מספר על זרועם. מפני שקשה להרוג את רבקה גרינוואלד, יפהפיה בהירת שיער ורומנטית בת 18, אבל קל להרוג את היהודיה מספר A-7763. היא לא אדם, היא רק מספר.

השואה הציבה את ישראל בפני אתגר כפול:

מצד אחד, היא לימדה אותנו שעלינו לשרוד בכל מחיר, ולהיות מסוגלים להגן על עצמנו בכל מחיר. רכבות עם יהודים לא ייצאו יותר משום רציף בשום מקום. ביטחונה של מדינת ישראל וביטחונם של תושביה היו ולעולם צריכים להיות בידינו בלבד.

יש לנו ידידים – לא רק ארצות הברית, אלא גם גרמניה החדשה, גרמניה האחרת, הוכיחה את ידידותה האמיצה לישראל פעם אחר פעם – אבל אסור לנו ואנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו.

מצד שני, השואה לימדה אותנו שלא משנה מהן הנסיבות, אנחנו צריכים להישאר אנשים מוסריים. המוסר האנושי אינו נבחן כשהכל בסדר, או מול הטלוויזיה. הוא נבחן ביכולת לראות את סבלו של האחר גם אם יש לך את כל הסיבות לראות רק את הצד שלך.

את השואה אי אפשר ואסור להשוות לשום אירוע אחר בהיסטוריה. זו היתה, כדברי הסופר ק.צטניק, ניצול אושוויץ, "פלאנטה אחרת". אסור להשוות, אבל זוהי חובתנו לזכור תמיד מה למדנו ממנה.

הצורך לשרוד מורה לנו להכות בכוח כדי להגן על עצמנו; הצורך להישאר אנשים מוסריים גם כשהתנאים אינם מוסריים, מורה לנו לנסות לחסוך ככל שאנחנו יכולים בחיי אדם.

המבחן המוסרי שלנו לא מתנהל בתנאי מעבדה ולא בפלאנטה אחרת. הוא מתנהל לא רחוק מיד מרדכי, בעזה של החמאס, בלבנון של החיזבאללה, באיראן של משמרות המהפכה.

כל מי שיש לו ביקורת עלינו, צריך לשאול את עצמו שאלה אחת בלבד: מה היית עושה אם מישהו היה בא עם רובה לגן הילדים של ילדך, ומתחיל לירות לכל עבר?

כי המחבלים שביצעו פיגועי טרור בחודשים האחרונים רוצים להרוג יהודים. ילדים או מבוגרים, נשים או גברים, חיילים או אזרחים. מבחינתם אין הבדל, מפני שמבחינתם אנחנו לא באמת בני אדם. אנחנו יהודים, וזו סיבה מספקת כדי לרצות להרוג אותנו.

המבחן המוסרי שלנו הוא להמשיך – גם בתנאים האלה – להבחין בין אויבים וחפים מפשע. להרוג את אויבינו בלי להסס, אבל לא לשרוף בתים ולא למחוק כפרים כי יהודים לא מבצעים פוגרומים.

הדרך להתמודד עם הרוע היא לא להפוך להיות דומה לו. יש הבדל בינינו לבינם, צריך להיות ההבדל בינינו לבינם. לא מפני שאנחנו לא מבינים את הרוע, אלא מפני שאנחנו מבינים אותו טוב יותר מכל עם אחר בהיסטוריה.

היום הזה, יום השואה, הוא היום שבו אנחנו זוכרים שעלינו לעשות הכל כדי למנוע סבל ואת מותם של חפים מפשע, הוא גם היום שבו אנחנו אומרים לעולם: אנחנו לא נעלה עוד על הרכבת. אנחנו נגן על עצמנו מפני הרוע.