הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי בטור לקראת יום הזיכרון בצל החשש מעימותים בטקסים:

בין הנופלים הרבים שאת זכרם נכבד השבוע, עולה בי דמותו של יונתן בוידן. יונתן, זכרו לברכה, עלה עם הוריו מבריטניה כנער צעיר. פגשתי אותו לראשונה כשבא אליי לריאיון בפלוגת עורב של הצנחנים. כשדיבר על רצונו להיות לוחם ולהגן על המדינה שאליה עלה, ראיתי ניצוץ בעיניו. קיבלתי אותו בחום רב וידעתי שיהיה לוחם מעולה וחבר טוב לנשק. יונתן נפצע פצעים קשים בקרב בג'בל סוג'וד בצפון רצועת הביטחון בלבנון, ומת מפצעיו בחלוף כמה ימים. הוא אהב את החיים, והיה נכון לסכנם למען המדינה.

עצמאותנו מתעצבת במקום הזה, שבו נפגשת הבחירה בחיים עם הנכונות למוסרם למען ההגנה על המדינה. אני נוכח מקרוב, ובכל פעם מחדש, עד כמה כואבת משפחתו היקרה של יונתן את נפילתו. כמותה כואבות משפחות רבות בישראל, כי לשכול אין כתובת; הוא עלול להידפק על דלתה של כל משפחה שבניה ובנותיה משרתים בצבא.

יום הזיכרון מכונן חיבור עמוק בין האישי ללאומי. השנה, דווקא בצל המתחים, עלינו למקד עצמנו בזיכרון האישי ולהתעטף בעוצמתו האנושית. צו הזיכרון מחייב אותנו להתאחד סביבו ולהתמקד במחבר בינינו. על כולנו לכבד את בתי העלמין ולא להופכם לזירת ויכוח. באיפוק ובשקט יש עוצמה מחרישת אוזניים, וההתייחדות עם יקירינו שנפלו לא תוכל להתקיים תחת שאון הוויכוח.

שלושים שנה חלפו מאז נפל יונתן למען ארץ אהבתו. המחיר ששילמו הוא ורבים אחרים בחייהם, והמחיר ששילמו משפחותיהם במותם, מחייבים אותנו להיות ראויים לו. ברגע ההתייחדות כל אחד מאיתנו נושא עימו דמות של נופל. במהלך הטקסים עלינו לצמצם עצמנו לכאב על אובדנה ולהיאחז בה כמגן מכל רעש אחר. רק לזכור, לכאוב ולכבד.

ולו לרגע. ולו ליום מקודש אחד.