נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, בטקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

GPOHZ0_8832 (צילום: חיים צח/לע"מ)

אחיותיי ואחיי, כבכל שנה אנו מתכנסים לכאן, אל ההר הקדוש הזה, הר הזיכרון של מדינת ישראל. ההר הזה שמספר את סיפורה של מדינת ישראל ואת הסיפור של כולנו, הר שיש בו כאב ותקווה, הר בו טמון העבר המאחד ובו משתקף העתיד המלכד, הר שהוא חלק מהמסע של כולנו. המסע אל ההר, אל ציון, לא החל היום. מאות שנים נהגו בני קהילת ביתא ישראל לעלות אל ההר הגבוה ביותר באתיופיה כשאבנים וספרי הקודש על גבם, קוראים בספר התורה ונושאים עיניהם אל עבר ארץ ישראל, אל עבר ירושלים והר המוריה.

במסכת ברכות קבעו לנו חכמינו שהעומד בחוץ לארץ מכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל, וכך בכל מקום ומקום "ונמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". העמידה על ראש ההר, המבט קדימה אל עתיד משותף, והלבבות הרבים שפעמו בכיוון אחד הוא מה שאיחד את הקהילה היהודית באתיופיה והוא מה שיכול וצריך להוביל את כולנו במסענו המשותף.

יקירותיי ויקיריי, בנות ובני המשפחות, קהל נכבד, במסע הזה אל עבר ראש ההר שילמתם אתם מחיר כבד מאוד. היציאה למסע הארוך לוותה באמונה גדולה בצדקת הדרך ואמונה זו עזרה במעט להסתיר את הסכנות הגדולות: הליכה במדינה עוינת, הליכה במדבר גדול ונורא, הליכה ברגעים של אי ודאות. את המסע המסוכן הזה הובילה מנהיגות, מנהיגות אמת – הקייסים ומנהיגי העדה שידעו לעורר את הקריאה "הננו ועלינו", המלווה את העם היהודי ממדבר סיני ועד מדבר סודן.

את המסע המסוכן הזה הוביל הלב הפועם – הכמיהה הבלתי פוסקת לשוב לציון, הגעגועים בני אלפי השנים לירושלים – ירוסלם, האמונה בצעד המשותף ואהבה עצומה לארץ ישראל. כל צעד במסע הארוך הזה היה מלווה גם בכאב, בפרידה מאמהות ואבות, מאחים ואחיות, מילדים קטנים בדרך, ממשפחה וחברים.

יקירי בני הקהילה, מדינת ישראל כולה מתייחדת היום עם יקיריה, יוצאי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל שלא זכו לראות בעיניהם את החלום, שלא זכו להגיע אל ראש ההר, אלו שהתפללו, שחלמו ויצאו למסע אבל סיימו אותו לצערנו ובכאבנו מוקדם מדי, ובמחיר כבד מדי. אנו כואבים היום את כאבכן, כאב המשפחות שחוצה כמעט את כל ציבור יוצאי אתיופיה שגם בחלוף השנים עדיין צורב ואין לו רפואה. אנו בוכים היום על יקיריכם שאבדו בטרם הספיקו להשלים את המסע וכואבים את החלל הגדול שהותירו בקרבכם ובקרב החברה הישראלית כולה.

היום, על ההר הזה אני מבקש להזכיר את קריאתו של הנביא ישעיהו: "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם". אנו זוכרים את הנופלים ומתוך הכאב מבקשים גם לספר את סיפורם. אנו מבקשים לספר על הגבורה, על העוצמות ועל התרבות ענפה, על אהבת ישראל.

אנו מבקשים להעלות על נס את זהותה של הקהילה האתיופית, את שורשיה ותורתה העמוקה שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי והישראלי של כולנו. המסע שלכם, ומסע הנופלים שלא הושלם הם חלק מהמסע של כולנו ואותו חובה עלינו לספר. כדבריו של קס אבא אלמנך פלקה: "מי שרוצה לחנך דור חדש וצעיר חייב לדעת את שמות אבותיו ואבות אבותיו. מחנך שאינו זוכר את אבותיו לא יוכל להשפיע על תלמידיו". זו חובתנו, זו זכותנו ומשימתנו היום יותר מאי פעם. יהי זכרם של הנספים והנספות במסע ההעפלה הארוך מאתיופיה לישראל, ברוך ונצור בליבנו לעד."

"קייסים נכבדים,
משפחות הנספים יוצאי אתיופיה,
במעמד זה, אנחנו כמובן נזכור את אברה מנגיסטו, ואנחנו נמשיך להשקיע מאמצים להחזירו הביתה.

'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מבטא מזה חמישה דורות את הכיסופים והגעגועים המתמשכים של העם היהודי לארץ-ישראל. רק התקווה להיות עם חופשי בארצנו נתנה לנו כוח לעמוד בסבל הגלות: בריחוק מן המולדת, בהשפלות, ברדיפות. זה נכון לגבי יהדות אירופה, שאותה נפתלי הרץ אימבר, מחבר השיר המקורי התקווה, הכיר היטב. וזה נכון לא-פחות לגבי יהדות אתיופיה, שאותה הוא לא זכה להכיר, קהילה שאש התקווה לשוב לציון בערה בה במשך 2,500 שנים.

אחד מיוצאי אתיופיה מספר, אני מצטט: "בבית הורינו 'אכלנו' ירושלים, 'שתינו' ירושלים, ישנו וקמנו עם ירושלים, וכשנולדה בת במשפחה קראנו לה 'ירושלים', למרות ההצקות של הסביבה הנוכרית". חלק גדול מן החיים שם, בלב אפריקה, סבב סביב ירושלים – במחשבות, בדמיונות, בתפילות. כך היה מדור לדור.

ואז, לפני ארבעה עשורים, הגיע רגע האמת. בשלה השעה להתחיל במסע. ניתנה האות לצאת לדרך אל ירושלים. אתם וקרוביכם הלכתם ברגל ימים, שבועות, חודשים, מיטלטלים כל העת, בין ייאוש לתקווה. ככל שהתרחקתם מאתיופיה לכיוון סודן הנוף הירוק התחלף בצהוב, והצהוב – בצבעי-מדבר מדכאים, והתנאים נעשו יותר קשוחים ויותר אכזריים: מכשולים של טבע פראי, רעב וצמא, חום קיצוני, חיות מסוכנות, מחלות זיהומיות, תשישות מתמדת, שודדי דרכים והגרוע מכל, פרידה מאהובי-נפש שאפסו כוחותיהם.

רמי דסטה, איש משטרת ישראל, פרסם לאחרונה את ספרו הנפלא "מחיר של אמונה". הוא מתאר לפרטי פרטים את קורותיהם של גיבורי המסע, והוא בתוכם, נער בן 15. רמי כותב על אלפי ההולכים: "אלה הפכו לפליטים על כרחם, לקבצני אכל, מים, מקום לינה. איש לא הכין אותם למות של המונים. ואכן, לא קיבלנו את ירושלים על מגש של כסף. עברנו ייסורים קשים".ברגעי המשבר, כך מספרות העדויות שמביא רמי, מישהו החל לשיר שירי עידוד, והמילה 'ירוסלם' פיזרה את הייאוש והפיחה רוח חדשה. המסע נמשך. התקווה ניצחה. היא ניצחה גם את ייסורי השאול במחנות הפליטים בסודן. במחנות האלה אפילו לזעוק ולבכות על המתים היה אסור שם. הצעקה הוחנקה בפנים, בין קירות הלב.

מכובדיי, 'מבצע אחים' הוא שמו של המבצע הגדול הראשון להבאת יהודי אתיופיה לארץ. אין סמלי מן השם הזה, שהרי אנשים אחים אנחנו. אחים ואחיות. נציגי המדינה חיכו לכם, כאחים אמיתיים. הם הושיטו לכם יד, וחילצו אתכם למקום מבטחים. אבל אני רוצה להדגיש, עם כל הערכה העצומה שלי לאנשינו שעשו את העבודה הזו – אני רוצה להדגיש שאתם הגיבורים והגיבורות הראשיים בסיפור הזה. לפני כולם, לכם מגיעה התהילה. כשנישקתם את אדמת ארץ ישראל, כשנגעתם באבני ירושלים, כולנו דמענו יחד איתכם. זאת הייתה תזכורת עצומה לעוצמת החזון הציוני, למהות החזון הציוני, שבזכותו ניטעו שורשינו מחדש בקרקע המולדת.

אחר כך באו מבצעים נוספים, שבהם הבאנו ארצה עוד רבבות רבות של יהודי אתיופיה. אני שמח ומוקיר את הזכות שניתנה לי לקדם עלייה ברוכה זו בכמה גלים. מדובר בעלייתם של אלפי אנשים, נשים וטף – כולל בשנים האחרונות במבצע 'צור ישראל'.

במקביל, אנו פועלים להאיץ את תהליך שילובם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. שלושה יעדים מרכזיים מנחים את פעולתנו: ראשית, אנו פועלים לחקוק את סיפור המסע של קהילת 'ביתא ישראל' בתודעה הציבורית. אני רוצה שכל ילד וילדה בישראל יכירו את הסיפור הנשגב הזה. מלבד אתר הזיכרון המיוחד, כאן, לאלפי הנספים בדרך, מוקמים בערים שונות 'בתי מורשת יהדות אתיופיה'. חברי הכנסת צגה מלקו ומשה סולומון – אתם השתתפתם ממש לאחרונה בהנחת אבן-הפינה למרכז המורשת בקריית מלאכי.

אנחנו מכניסים את סיפור הקהילה למערכת החינוך, ואני יודע ושמחתי לראות ולשמוע, ש'עבודות שורשים' של תלמידים ותלמידות ממוצא אתיופי, מוצגות בפני שאר התלמידים בכיתה. אין לכם מושג מה זה עושה לכלל ילדי ישראל.

הדבר השני, אנחנו משקיעים הרבה מאוד משאבים, למעלה משני מיליארד ש"ח, מאז אמצע העשור הקודם, כדי לשפר את תנאי החיים של בני ובנות העדה. אני חשבתי שזה לא מספיק וב-2015 יזמתי את הקמתה של ועדת שרים מיוחדת לעניין הסיוע ליוצאי אתיופיה בישראל. יזמתי את הוועדה ובגלל חשיבות הנושא בחרתי לעמוד בעצמי בראשה.

גם בממשלה הנוכחית, יחד עם נציגי העדה, נמשיך לקדם את הנושא החשוב של צמצום פערים והבטחת אופק של הצלחה: בדיור, בתעסוקה, בחינוך, בבריאות, ברווחה, בהנגשת שירותים ציבוריים, בשירות לצה"ל, ובשירות בכל זרועות הביטחון, בני העדה בכל התחומים הללו עושים חיל.

הדבר השלישי שאנו עושים הוא מאבק שיטתי בתופעה הפסולה, המגונה ביותר, של התעמרות, גזענות ואפליה. היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות מטפלת בכל תלונה על מעשה פוגעני נגד אדם בשל צבע עורו, מוצאו או אמונתו. המדיניות שלנו מסתכמת בשתי מילים: אפס סובלנות. אפס סובלנות כלפי מעשים מעין אלו. אני מאמין שאנחנו בכיוון הנכון.

יש עוד אתגרים ובעיות שצריך לפתור, אבל המאבק המשותף שלנו כבר נושא פירות, אנחנו רואים את זה במספרים ובסיפורים האישיים והוא יישא פירות נוספים בעתיד.

דברי ראש הממשלה נתניהו:

קייסים נכבדים,
משפחות הנספים יוצאי אתיופיה,
במעמד זה, אנחנו כמובן נזכור את אברה מנגיסטו, ואנחנו נמשיך להשקיע מאמצים להחזירו הביתה.

'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מבטא מזה חמישה דורות את הכיסופים והגעגועים המתמשכים של העם היהודי לארץ-ישראל. רק התקווה להיות עם חופשי בארצנו נתנה לנו כוח לעמוד בסבל הגלות: בריחוק מן המולדת, בהשפלות, ברדיפות. זה נכון לגבי יהדות אירופה, שאותה נפתלי הרץ אימבר, מחבר השיר המקורי התקווה, הכיר היטב. וזה נכון לא-פחות לגבי יהדות אתיופיה, שאותה הוא לא זכה להכיר, קהילה שאש התקווה לשוב לציון בערה בה במשך 2,500 שנים.

אחד מיוצאי אתיופיה מספר, אני מצטט: "בבית הורינו 'אכלנו' ירושלים, 'שתינו' ירושלים, ישנו וקמנו עם ירושלים, וכשנולדה בת במשפחה קראנו לה 'ירושלים', למרות ההצקות של הסביבה הנוכרית". חלק גדול מן החיים שם, בלב אפריקה, סבב סביב ירושלים – במחשבות, בדמיונות, בתפילות. כך היה מדור לדור.

ואז, לפני ארבעה עשורים, הגיע רגע האמת. בשלה השעה להתחיל במסע. ניתנה האות לצאת לדרך אל ירושלים. אתם וקרוביכם הלכתם ברגל ימים, שבועות, חודשים, מיטלטלים כל העת, בין ייאוש לתקווה. ככל שהתרחקתם מאתיופיה לכיוון סודן הנוף הירוק התחלף בצהוב, והצהוב – בצבעי-מדבר מדכאים, והתנאים נעשו יותר קשוחים ויותר אכזריים: מכשולים של טבע פראי, רעב וצמא, חום קיצוני, חיות מסוכנות, מחלות זיהומיות, תשישות מתמדת, שודדי דרכים והגרוע מכל, פרידה מאהובי-נפש שאפסו כוחותיהם.

רמי דסטה, איש משטרת ישראל, פרסם לאחרונה את ספרו הנפלא "מחיר של אמונה". הוא מתאר לפרטי פרטים את קורותיהם של גיבורי המסע, והוא בתוכם, נער בן 15. רמי כותב על אלפי ההולכים: "אלה הפכו לפליטים על כרחם, לקבצני אכל, מים, מקום לינה. איש לא הכין אותם למות של המונים. ואכן, לא קיבלנו את ירושלים על מגש של כסף. עברנו ייסורים קשים".ברגעי המשבר, כך מספרות העדויות שמביא רמי, מישהו החל לשיר שירי עידוד, והמילה 'ירוסלם' פיזרה את הייאוש והפיחה רוח חדשה. המסע נמשך. התקווה ניצחה. היא ניצחה גם את ייסורי השאול במחנות הפליטים בסודן. במחנות האלה אפילו לזעוק ולבכות על המתים היה אסור שם. הצעקה הוחנקה בפנים, בין קירות הלב.

מכובדיי, 'מבצע אחים' הוא שמו של המבצע הגדול הראשון להבאת יהודי אתיופיה לארץ. אין סמלי מן השם הזה, שהרי אנשים אחים אנחנו. אחים ואחיות. נציגי המדינה חיכו לכם, כאחים אמיתיים. הם הושיטו לכם יד, וחילצו אתכם למקום מבטחים. אבל אני רוצה להדגיש, עם כל הערכה העצומה שלי לאנשינו שעשו את העבודה הזו – אני רוצה להדגיש שאתם הגיבורים והגיבורות הראשיים בסיפור הזה. לפני כולם, לכם מגיעה התהילה. כשנישקתם את אדמת ארץ ישראל, כשנגעתם באבני ירושלים, כולנו דמענו יחד איתכם. זאת הייתה תזכורת עצומה לעוצמת החזון הציוני, למהות החזון הציוני, שבזכותו ניטעו שורשינו מחדש בקרקע המולדת.

אחר כך באו מבצעים נוספים, שבהם הבאנו ארצה עוד רבבות רבות של יהודי אתיופיה. אני שמח ומוקיר את הזכות שניתנה לי לקדם עלייה ברוכה זו בכמה גלים. מדובר בעלייתם של אלפי אנשים, נשים וטף – כולל בשנים האחרונות במבצע 'צור ישראל'.

במקביל, אנו פועלים להאיץ את תהליך שילובם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. שלושה יעדים מרכזיים מנחים את פעולתנו: ראשית, אנו פועלים לחקוק את סיפור המסע של קהילת 'ביתא ישראל' בתודעה הציבורית. אני רוצה שכל ילד וילדה בישראל יכירו את הסיפור הנשגב הזה. מלבד אתר הזיכרון המיוחד, כאן, לאלפי הנספים בדרך, מוקמים בערים שונות 'בתי מורשת יהדות אתיופיה'. חברי הכנסת צגה מלקו ומשה סולומון – אתם השתתפתם ממש לאחרונה בהנחת אבן-הפינה למרכז המורשת בקריית מלאכי.

אנחנו מכניסים את סיפור הקהילה למערכת החינוך, ואני יודע ושמחתי לראות ולשמוע, ש'עבודות שורשים' של תלמידים ותלמידות ממוצא אתיופי, מוצגות בפני שאר התלמידים בכיתה. אין לכם מושג מה זה עושה לכלל ילדי ישראל.

הדבר השני, אנחנו משקיעים הרבה מאוד משאבים, למעלה משני מיליארד ש"ח, מאז אמצע העשור הקודם, כדי לשפר את תנאי החיים של בני ובנות העדה. אני חשבתי שזה לא מספיק וב-2015 יזמתי את הקמתה של ועדת שרים מיוחדת לעניין הסיוע ליוצאי אתיופיה בישראל. יזמתי את הוועדה ובגלל חשיבות הנושא בחרתי לעמוד בעצמי בראשה.

גם בממשלה הנוכחית, יחד עם נציגי העדה, נמשיך לקדם את הנושא החשוב של צמצום פערים והבטחת אופק של הצלחה: בדיור, בתעסוקה, בחינוך, בבריאות, ברווחה, בהנגשת שירותים ציבוריים, בשירות לצה"ל, ובשירות בכל זרועות הביטחון, בני העדה בכל התחומים הללו עושים חיל.

הדבר השלישי שאנו עושים הוא מאבק שיטתי בתופעה הפסולה, המגונה ביותר, של התעמרות, גזענות ואפליה. היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות מטפלת בכל תלונה על מעשה פוגעני נגד אדם בשל צבע עורו, מוצאו או אמונתו. המדיניות שלנו מסתכמת בשתי מילים: אפס סובלנות. אפס סובלנות כלפי מעשים מעין אלו. אני מאמין שאנחנו בכיוון הנכון.

יש עוד אתגרים ובעיות שצריך לפתור, אבל המאבק המשותף שלנו כבר נושא פירות, אנחנו רואים את זה במספרים ובסיפורים האישיים והוא יישא פירות נוספים בעתיד.

מכובדיי, אנחנו זוכרים היום בכאב את אלו שנפלו בדרך. אנחנו מרכינים ראש לזכרם. אבל אנחנו גם זוקפים ראש לאלו שהגיעו באור גדול, בגאווה גדולה. את האור המיוחד של קהילת 'ביתא ישראל', ראינו, רעייתי שרה ואני, בטקס הדלקת המשואות שהתקיים על ההר הזה, פה, בליל יום העצמאות. מדליקת המשואה יהודית נגוסה, בת גאה לעדה האתיופית, עומדת בראש המכינה הקדם-צבאית 'הזדמנות לשנות' בעוטף עזה. יהודית מקריית מלאכי, שאביה הוכר כאסיר ציון, שירתה בצה"ל ובשב"כ. כפעילת חינוך היא החליטה לקדם צעירים אחרים, שמגלים במכינה את העוצמות שטמונות בהם.

המסר שיהודית השמיעה ביום העצמאות הוא גם תמצית תחושותיי היום, במעמד החשוב הזה. כך היא אמרה: "אתם, אחיי ואחיותיי, פורצים גבולות ומחסומים חיצוניים ופנימיים ומעיזים לדמיין עתיד טוב יותר".

ואכן, כולנו אחים ואחיות. כולנו מלוכדים ברצון להבטיח עתיד טוב למדינתנו, ובמחויבות להבטיח את נצח ישראל וירושלים. אין יום ראוי יותר מלזכור אותם מאשר ביום ירושלים – 3,000 שנה אחרי שהיא כוננה כבירתנו על ידי דוד המלך, 75 שנים אחרי שהיא כוננה שוב כבריתה של מדינת ישראל שקמה מחדש, 56 שנים אחרי שאוחדה העיר – אין יום ראוי יותר לזכור את אלפי הנספים בדרך לירושלים.

זכר יקיריכם, יקירי העם, יקירנו, יוסיף להיות נצור עימנו מדור לדור".