נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום (חמישי) בטקס הממלכתי לציון יום איחוד ירושלים בגבעת התחמושת. "שורש הרע הוא חוסר היכולת – לנהל את המחלוקת, לפתור את אי ההסכמה, ליישב את הוויכוח הפנימי בדרכי שלום. זה מה שמוביל לשנאה – ושנאה מובילה לחורבן", אמר הרצוג.

נאומו המלא של הרצוג

החג הזה – חגה של ירושלים, שונה מכל חגי ישראל. היום אנו מציינים לא רק יעד, ולא רק נקודה אחת בזמן, אלא מסע שלם – מסע אל ההיסטוריה, מסע אל הלב, מסע אל תוככי נשמתו של עם שלם.

לפני עשרות שנים, הרבה לפני שאוחדה ירושלים כתב וניבא אביו של הסופר מאיר שלו, שהלך מעמנו לאחרונה – איש החינוך והמשורר הדגול יצחק שלו, מאוהביה הגדולים של העיר ומי שכינה עצמו "עבד העיר הזו" – איך תיראה העיר המאוחדת. "אָנוֹכִי מְתָאֵר לְעַצְמִי אֶת שַׁעַר יָפוֹ – אֵיכָכָה לֹא יָכִיל אֶת הָעָם הַזּוֹרְמִים אֶל הָעִיר, וְאֵיזוֹ רִגְּשָׁה בַּקַּרְקַע… וְאֵין לְשַׁעֵר אֶת קְדֻשַּׁת הַיָּמִים, הַלֵּילוֹת, וְסִפְרֵי הַתּוֹרָה מִתְהַלְּכִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל הָעִיר". שלו חלם, דמיין, ניבא; וכל מילה ממילותיו, שיקפה לנו עוד צעד במסע המשותף שלנו.

הכמיהה לירושלים – של מטה ושל מעלה – היא מהיסודות התשתיתיים ביותר של העם היהודי; חלק בלתי נפרד מהדי-אן-איי שלנו. אלפי שנים התפללו היהודים מכל קצוות תבל לירושלים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". דורות נשבעו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בגלות, בנתיבי הדמעות והדם, שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן – היא ירושלים. ירושלים הייתה מושא געגועים, אהבות, קינות, תפילות וחלומות שתמציתן אחת: "וַהֲבִיאֵנוּ לציון עירך ברינה".

"מדובר בנס בסדר גודל שלא נראה כמותו בתולדות ישראל ואף בתולדות העמים", בישר לאומה אבי, אלוף חיים הרצוג, זכרו לברכה, בשידוריו הבלתי נשכחים, באותם ימים אפופי הוד. בירת ישראל עוד מימי דוד המלך, שבה אל אוהביה-אהוביה; אל אלה שחיכו וקיוו, דבקו בה ולא ויתרו, לא התייאשו מהמסע הארוך והמפרך, המשיכו וייחלו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". עיר הנצח אוחדה לנצח נצחים, והיא לא תחולק שנית! ירושלים אחת, יחידה ומאוחדת. לעולמי עד.

שוק מחנה יהודה בירושלים בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

יהודה עמיחי, המשורר שליבו ונשמתו היו ירושלים, כתב עליה כך: "זוֹהִי עִירִי שֶׁבָּהּ מִתְמַלְּאִים כְּלֵי חֲלוֹמוֹתַי, כְּמוֹ מְכָלֵי חַמְצָן שֶׁל צוֹלְלִים לִצְלֹל"; ואני רוצה להגיד לכם ברמה האישית, שבשנתיים האחרונות – מאז שמיכל ואני הפכנו לירושלמים – אנחנו מרגישים שאנחנו מבינים בדיוק למה התכוון יהודה עמיחי, ולמה התכוון יצחק שלו, ולמה התכוון רבי יהודה הלוי, ולמה התכוונו עשרות ומאות של משוררים ופייטנים ששזרו מילים וכתרים לעיר הזאת, באהבה ובתקווה בנות למעלה משנות אלפיים.

כל בוקר אותו אנחנו פותחים יחד בירושלים מביא אתו תחושה מרוממת נפש. כל החושים מתעוררים לחיים כשצועדים ברחובותיה של העיר, שבה – "האוויר צלול כיין"; כדבריה של נעמי או שבא כמו "האור הגנוז אורגינלי" כמו ששרים "הדג נחש"; שבה ריח האורנים מתערבב עם ריח הבישולים, וקול התפילה מתערבב בקולות הילדים בדרכם לבית הספר. ירושלים, שבה אפילו האבנים יודעות לבכות. והקירות יודעים להקשיב.

מכובדיי, ירושלים של היום היא כבר לא רק מוקד לגעגועים; היא עיר חיה, שוקקת, צומחת, נבנית, פורחת ומתפתחת – נבנית – בכל חלקיה – לרווחת כל תושבות ותושבי העיר, ולשמחת כל אוהבי ירושלים. ירושלים היא עיר שיש בה הכול מהכול; סמל לבירה אמיתית, פועמת, מגוונת, מורכבת משלל קהילות, אמונות, תפיסות ואורחות חיים – כמעט מדינה בתוך מדינה, שבה אתה – ידידי ראש העירייה משה ליאון – מנהיג ביד רמה ומלאת חזון ומעש תנופה מעוררת השראה בכל קצוות העיר – מזרח ומערב כאחד, מה שמקנה לירושלים שם של כבוד בעולם כולו. זוהי עיר של מורכבויות ושל פסיפס מרהיב. של קודש וחול המשמשים בערבובייה. ישן וחדש, עבר, הווה ועתיד, שכולם מסע אחד שאינו נגמר לעולם.

אם יש דבר שהמסע הירושלמי הנצחי מלמד אותנו – כחברה וכמדינה – זה שיש רק דרך אחת לצעוד במסע הזה, יחד. דווקא ביום ירושלים, אינני יכול שלא להזכיר לכולנו את אמירת חכמינו זכרונם לברכה, לפיה שנאת חינם החריבה את ירושלים; ולהדגיש – שנאת חינם היא לא רק סיבה, אלא גם תוצאה משל עצמה, שיש גורמים שמובילים אליה.

הרצוג נושא דברים בטקס הממלכתי לציון יום ירושלים, הערב (צילום: חיים צח, לע"מ)

במקורותינו מופיעים מספר סיפורים וסיבות לחורבן ירושלים. סיפור קמצא ובר קמצא הוא המוכר שבהם, אך יש נוספים; בכולם – שורש הרע הוא חוסר היכולת – לנהל את המחלוקת, לפתור את אי ההסכמה, ליישב את הוויכוח הפנימי בדרכי שלום. זה מה שמוביל לשנאה – ושנאה מובילה לחורבן. העם שלנו הוא עם זוכר, ויותר מכך – עם לומד, שמפיק את לקחי הזיכרון. אם נישאר רק ב"זכור את אשר עשה לך", בלי "זכור את אשר עשית אתה לעצמך" – אין לנו תוחלת. גם בעת הזאת, המאתגרת – עלינו, על כולנו, לנהוג באחריות ובזהירות כדי לשמור על ירושלים מאוחדת לעד; ולא רק ירושלים, מדינת ישראל כולה – מאוחדת. ולא רק מבחינה פיזית וריבונית, אלא גם רוחנית ולאומית.

כאן בגבעת הקרב העקובה מדם – גבעת התחמושת, אנו זוכרים היטב שאיחודה של ירושלים, נקנה במחיר כבד. קרוב למאתיים לוחמים אמיצים, עזי נפש, נפלו בקרבות על ירושלים וסביבתה במלחמת ששת הימים. גם היום, יום חגה של ירושלים, חגה של ישראל, אנחנו לא שוכחים הבנים האהובים; לא שוכחים את קורבנם, ולא את צוואתם הנצחית; ואומרים מכאן לעולם כולו, אנחנו פה, בירושלים המאוחדת, לנצח נצחים. שישו את ירושלים גילו בה כל אוהביה! חג ירושלים שמח, ישראל!