בית המשפט המחוזי מרכז לוד דחה את ערעורו של אפי נוה בפרשת נתב"ג והשאיר את הרשעתו בקבלת דבר במרמה ויציאה וכניסה לישראל שלא על פי החוק.

בית המשפט גם דחה את ערעור הפרקליטות על קולת העונש.

העונש, מאסר על תנאי וקנס זעום יישאר על כנו.

נוה מסר: "מי שרוצה לנצח אותי שיעשה את זה בקלפי. אם אני יכול להיות חבר כנסת או שר משפטים שאחראי על הלשכה לפי החקיקה הנוכחית – אין סיבה שלא אהיה ראש הלשכה".

תקציר פסק הדין:

ביום 20.9.2022, לאחר ניהול הוכחות, הורשעו עו"ד אפי נוה ובת זוגו גב' בר כץ (שיקראו המערערים), בבית משפט השלום בעבירות של יציאה מישראל שלא כחוק; כניסה לישראל שלא כחוק; ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה בצוותא. הוטלו על כל אחד מהם חודשיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעברו עבירה כלשהי לפי חוק הכניסה לישראל או עבירה של קבלת דבר במרמה וקנס בסכום של 2,000 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

המערערים החליטו לטוס לנופש משותף בתאילנד. על רקע סכסוך גירושין שניהל המערער באותה עת ביקשו לפעול להסתרת שהותם. לצורך כך, המערער הציג את דרכונו בעמדה ממוכנת, קיבל גייטפאס, מסר את הגייט פאס למערערת, שעברה במכונת הבידוק והמערער נצמד אל נוסעת אחרת ,השתחל ועבר בשער המעבר יחד עמה בו זמנית. בכניסה לישראל התנהלו השניים באופן דומה, אך המערער נצמד אל המערערת ולא אל נוסעת אחרת.

על פסק דינו של בימ"ש השלום הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי. המערערים מערערים על הרשעתם וטוענים כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה, וזאת בנוסף להרשעתם בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. בנוסף טענו המערערים לאכיפה בררנית ולשיקולים זרים בהעמדתם לדין. אשר לעונש טוענים המערערים כי בכל מקרה נכון היה לסיים את עניינם ללא הרשעה.

המדינה מערערת אף היא על העונש ולטענתה היה מקום להחמיר בעונשם של המערערים ולהטיל עליהם עונש מוחשי ולא רק עונש הצופה פני עתיד.
בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים.

המערערים לא חלקו על כך שהמערערת עברה עבירה של יציאה מישראל שלא כחוק וכניסה לישראל שלא כחוק, והם בחרו לבצע את המעשה בהחלטה משותפת ומכוח דיני השותפות, שניהם מבצעי העבירה כאחד.

את ערעורם מיקדו המערערים נגד ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. לטענתם מדובר באותו מעשה עובדתי בגינו הורשעו בעבירה של כניסה ויציאה לישראל שלא כדין ואין לפיכך מקום להרשיעם בעבירה הנוספת. עוד טענו כי מאחר שהם אזרחי ותושבי ישראל, ולא הוצא בעניינם צו עיכוב יציאה מן הארץ, קיימת להם זכות חוקתית לצאת ולהיכנס לישראל. בנוסף טענו כי בנסיבות דומות לא הורשעו נאשמים בעבירת קבלת דבר במרמה, כך שמדובר ב"אכיפה בררנית" הנובעת אך ורק ממעמדו הציבורי של המערער. במסגרת הערעור על גזר הדין נטען כי מדובר במקרה המתאים לביטול ההרשעה.

בהתייחס לטענת המערערים כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנוסף על העבירה לפי חוק הכניסה לישראל קבע ביהמ"ש כי אין מניעה עקרונית להאשים או להרשיע במספר עבירות בגין אותו מעשה, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבוע בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו אין מענישים בגין אותו מעשה יותר מפעם אחת.

את טענתם של המערערים כי בעניינם אין כל פגיעה בשיקול הדעת של הרשות דחה ביהמ"ש וקבע כי הזכות לצאת ולהיכנס לישראל אינה מוחלטת אלא מותנית בקבלת אישור מתאים (גייט פאס). וכן כי גם בעניינו של אזרח ישראלי יש משמעות לשיקול הדעת ולבדיקה המבוצעת על ידי הרשות בעת היציאה מישראל והכניסה אליה, כאשר אין בהכרח כל אפשרות לדעת מראש האם קיימת מניעה ליציאה או לכניסה לישראל, לרבות בעניינם של המערערים.

נדחתה טענת המערערים לאכיפה בררנית. ביהמ"ש קבע כי המעשים המיוחסים למערערים בכתב האישום בוצעו זמן קצר לאחר קבלתה והטמעתה של המדיניות החדשה לפיה בנסיבות המתאימות יש להעמיד לדין בנוסף לעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, גם בעבירת דבר קבלת במרמה, וכי בוודאי אין לומר כי מדיניות זו כוונה כלפי המערערים דווקא. יתר על כן, ומטבע הדברים, לא היו עד אז כתבי אישום רבים בסוגיה זו, אולם אין מדובר באכיפה בררנית.

ביהמ"ש דחה את הטענה כי מעמדו הציבורי של המערער כראש לשכת עורכי הדין במועד ביצוע העבירות הוא שיקול זר, בלתי רלוונטיים ומפלה המצדיק את ביטול כתב האישום.

ביהמ"ש קיבל את הסברי המדינה כי בנסיבות של מעמד ופרסום ציבורי קיימת חשיבות להחלטה להעמיד לדין ולהעניק יחס שווה לכולם בפני החוק ולחזק את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ולמשמעות השלילית של החלטה שלא להעמיד לדין המביאה לפגיעה קשה באמון הציבור שעשויה להתפרש כמתן היתר לציבור לפעול באופן הפלילי האמור.

נקבע כי העבירות כלל אינן ברף התחתון, שכן הן בוצעו תוך הצגת מצג כוזב, בצוותא ולאחר תכנון מוקדם, הן ביציאה מישראל והן, לאחר עבור כשבועיים, בכניסה אליה כך שהייתה הזדמנות למערערים להרהר במעשיהם ולהימנע מלחזור עליהם שוב.

בהתייחס לטענת המערערים כי יש לסיים את עניינם באי הרשעה חזר ביהמ"ש על ההלכה כי משהוכח מעשה עבירה יש להרשיע את מבצעו בדין, כאשר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובהתקיים תנאים מסוימים, ניתן יהיה לסטות מכלל זה. לצורך קבלת החלטה שלא להרשיע קבעה הפסיקה שיש לבחון שני פרמטרים עיקריים: האחד, סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם אפשר בנסיבות אלה לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שיש בהרשעה; השני, נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מהראוי בנסיבות העניין. פרמטרים אלה נבחנו על ידי בית משפט השלום ואומצו על ידי ביהמ"ש.

לעניין סוג העבירה נקבע כי המעשים כוונו נגד רשויות השלטון ופגעו ביכולתה של המדינה כריבון לפקח על הנכנסים ועל היוצאים משעריה. סוג העבירות אותן ביצעו המערערים ונסיבות ביצוען בצוותא חדא, בשיתוף פעולה מלא, מתוך מניע אישי ועל מנת להשיג רווח עבורם, אינן מאפשרות להימנע מהרשעתם, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. מעשי המערערים נעשו תוך מרמה והונאה כלפי רשויות השלטון, והתפרשו על פני שני אירועים נפרדים, בהפרש זמנים ניכר, כך שלא נכון לראות במעשים אלו כטעות נקודתית.

זאת ועוד, הגם שלמעשים אין קשר ישיר לתפקידו ולמעמדו של המערער בתקופה הרלוונטית כיו"ר לשכת עורכי הדין, הרי שלא ניתן להתעלם מתפקידו ומעמדו זה בעת בחינת האינטרס הציבורי. בית המשפט קבע כי משעה שמדובר במי שעומד בראש לשכת עורכי הדין, כל עבירה על החוק, כל עבירה, קלה כחמורה, "קשורה", לכל הפחות בעקיפין, לתפקיד זה. אמון הציבור במערכת המשפט, לרבות עורכי הדין המהווים חלק בלתי נפרד הימנה, נפגע לא רק אם עורך דין, ובוודאי מי שעומד בראש עורכי הדין, מבצע עבירה הקשורה לתפקידו כעורך דין, אלא גם אם עבר כל עבירה אחרת. וכפי שהיטיב לציין בית משפט קמא: "כרום מעמדו ותפקידו של הנאשם [המערער], כך גם הציפיה הציבורית ממנו לנורמות התנהגות ראויות וללא רבב, כמו גם ציפייה להיותו דוגמה ומודל לאחרים".

הצטברותם של שיקולים אלו – מהות העבירות ואופיין, הנסיבות האופפות את המעשים ונסיבות עושי המעשים – מובילה למסקנה כי מקרה זה אינו נמצא בין המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם ניתן על פי ההלכה הפסוקה לסיים את ההליך ללא הרשעה, מבלי לפגוע פגיעה ממשית ומשמעותית באינטרסים הציבוריים.

בפסיקה נקבע באופן עקבי כי בנסיבות של הרשעה בדין, יוכל הגוף הרלוונטי להפעיל שיקול דעת ולקבוע מהי משמעותה לעניין העיסוק במקצוע.
בהתייחס לערעור המדינה באשר לקולת עונשם של המערערים הפנה ביהמ"ש לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את עונשו של המערער אלא תפקידה העיקרי הוא לבחון את סבירותו של העונש ואם העונש הסופי שהוטל על הנאשם הולם את המעשה ואת מיהות העושה. במכלול השיקולים הצריכים לעניין, קביעותיו של בית משפט השלום, אינה חורגת במידה כזו מהראוי והמקובל, באופן שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

לעניין זה דומה כי דווקא מעמדו ותפקידו הציבורי של המערער והשפעת ההרשעה על מעמדו זה ועל המשך דרכו המקצועית, הם שמצדיקים את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט השלום בכל הנוגע לעונש הסופי שהושת עליו.