ועדת החוקה דנה בחוק לביטול עילת ההסבירות במסגרת המהפכה המשפטית.

במסגרת הדיון, המשנה ליועמ"שית גיל לימון הקריא את התנגדותם לחקיקה.

יוליה מלינובסקי הפנתה את תשומת ליבם של באי הוועדה לנוכחות של עובד חוגי, יועצו המנאץ והמפוטר של השר כ"ץ, שהתגונן ואמר: "אני פה בכלל כפעיל שכונות מדרום תל אביב". חוגי נשאר בוועדה והיו"ר רוטמן אמר: "לא חוקר בעברם של אנשים".

המשנה ליועמ"שית עו"ד ד"ר גיל לימון בוועדת החוקה:

איננו מבקשים להתעלם מהקשיים הטמונים ביישומה של עילת הסבירות לאורך השנים. אולם קושי ביישומה של העילה והזהירות הנדרשת בה, אינם מצדיקים את ביטולה.

ניתן למשל לחשוב על הסדרת חובת הסבירות של רשויות השלטון, במסגרת הסדר המתייחס גם לאופי ההתערבות השיפוטית האפשרית במקרים בהם מופרת אותה חובה, ואשר כולל את הבניית שיקול הדעת השיפוטי ביישומה, על מנת להביא לצמצום השימוש בה למקרים בהם הדבר מתחייב. חוק יסוד: השפיטה הוא בוודאי לא האכסניה המתאימה להסדר שכזה.

הביטול של חובת הסבירות כך שלא תחול על דרג נבחר, שמשמעותו היא, בין היתר, "חיסון" גם של החלטות שרירותיות, הוא אמצעי קיצוני ביותר ובלתי קביל. יהיה בו כדי להותיר את הציבור חשוף לשרירות ללא אמצעים אפקטיביים להתמודד איתה, במקרים בהם עילות שיפוטיות אחרות לא יתנו מענה. מדובר במאות ואלפי החלטות שלטוניות, ועל כן הפיקוח הפרלמנטרי איננו יכול לתת חלופה אפקטיבית לביקורת השיפוטית.

בכך, ההצעה הנוכחית דומה להצעות נוספות לתיקון חוקי יסוד בהן הכנסת עסקה בחודשים האחרונים – כמו, ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד מבלי לקבוע מהם חוקי יסוד, וביטול הביקורת השיפוטית על מינוי שרים מבלי לקבוע את תנאי הכשירות למינוי. דהיינו, הצעות שמבטלות איזונים ובלמים חשובים בשיטתנו הדמוקרטית, מבלי להסדיר ערובות, חלופות או הסדרה רחבה של הנושא – הצעות שיוצרות "חורים שחורים נורמטיביים" בשיטת המשפט הישראלית.

הצעה זו – אם תתקבל – תבטל ערובה חשובה המבטיחה שהשלטון יפעל בהגינות ובהיעדר שרירות כלפי הפרט. היא תפגע פגיעה קשה בערכים דמוקרטים בסיסיים, כמו תקינות פעילות המנהל, טוהר המידות של השירות הציבורי, שלטון החוק ואמון הציבור.

משכך, עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה היא שאין מקום לקידום ההצעה ולפיכך אנחנו מתנגדים לה".

היו"ר ח"כ שמחה רוטמן הגיב לדברי המשנה ליועמ"שית, עו"ד ד"ר גיל לימון, בדיון על הצ"ח: "הצגתי בדבריי אתמול את הסיבות לצמצום עילת הסבירות בכלל וביחס לנבחרי ציבור בפרט. חלקן הוצגו גם ע"י עו"ד גיל לימון שהסביר מהו היקפן הנרחב של ההחלטות שנמצאות בידי נבחרי ציבור. כנראה הכול בעיניי המתבונן, כי שמעתי את הדוגמאות הרבות של ההחלטות שנמצאות בידי נבחרי ציבור, אמרתי לעצמי שכאשר מדובר בשלטון החוק, בהחלטות המנוגדות לחוק, אז אין צורך בעילת הסבירות כי יש את עילת החוקיות. כאשר מדובר בהחלטות הפוגעות בזכויות יש את עילת המידתיות הקבועה בחוק. כאשר המשנה ליועמ"ש אומר שלטון החוק הוא מתכוון שהוא החוק. אישור חוקי עזר, חוק המרכולים – אלו החלטות שבמדיניות של שר הפנים. כאשר אנו אומרים שבסוגיות האלו ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון בשאלת הסבירות, פירוש שהפכנו את ביהמ"ש העליון לפוסק האחרון במינוי בכירים, בהעמדה לדין משמעתי של עובדי ציבור ורבנים, במתן רישיונות לטלפון נייד, באישור חוקי עזר, תכניות תכנון ובנייה וכו'.

המשמעות היא שהפכנו את ביהמ"ש והיועמ"ש לא להיות אחראי לשלטון החוק – אלא לחוק עצמו. מדובר בסבירות של כל החלטה, שהבוחן האחרון שבה הוא בימ"ש ומי שמייצג בפניו הוא היועמ"ש ומי שנותן חוות דעת הוא היועמ"ש, ולכן ביהמ"ש במקרים רבים הוא הפוסק האחרון בשאלות רבות של מדיניות. אני לא סבור שכאן מדובר בשלטון החוק אלא בשלטון המשפטנים, בסמכות ללא אחריות. ככל שהתארכה הרשימה שהצגת, ככה אני בא ואומר שאני מעדיף שבשאלות מדיניות של רט"ן מי שיכריע יהיה שר התקשורת, ובענייני תכנון ובנייה – זה יהיה שר הפנים וכן הלאה. בניגוד לעיקרון שלטון החוק ועיקרון המידתיות ועקרון שיקולים זרים, עילת השוויון המנהלי, חובת ההנמקה ועילות רבות במשפט המנהלי, המצב של סמכות ללא אחריות פוגע בצורה חמורה בעיקרון הדמוקרטי ובעיקרון הסמכות והאחריות והפרדת הרשויות.

לגבי נבחרי ציבור ברשויות המקומיות, הדבר הזה מעורר שאלות מורכבות. חלק מהם בסופו של דבר לפי החוק, החלטתם עצמה כפופה להחלטותיהם של פקידים ממונים. ככל שמדובר בנבחרי ציבור ברשויות. החלטות על חוקי עזר, אין צורך שתהיה עליהן ביקורת שיפוטית כי חוקי עזר עוברים אישור של שר פנים. בהחלטות תכנון ובניה הכפופות לפקידים, ואין עליהם דרג נבחר, אז אין סיבה שלא יהיו כפופות לשיקול דעת בימ"ש. הנושא הזה זקוק לפיין טיונינג.

לגבי אצילה או נטילת סמכות וממשלת מעבר, אני בהחלט חושב שקיים גרעון דמוקרטי במקרים מסוימים של ממשלת מעבר. ככל שהיה ניתן לייצר בעניין הזה מבחן קטגורי הדרך לעשותו הייתה בחקיקה. לשאלת ההסכם מול לבנון שהיא פוליטית ומדינית, הייתה היה בו גם טענת חוקיות וגם עילת סבירות. חשבתי שהדבר ראוי למשאל עם אבל אין חולק שהגוף הנכון להחליט בעיקרון החוקיות הוא בימ"ש. בשאלה האם סביר לקבל את ההחלטה בממשלת מעבר אני לא רואה יתרון מוסדי לבימ"ש, אלא דווקא לכנסת ולממשלה.

אני סבור שההחלטה האם פעולה היא סבירה או לא היא גירעון דמוקרטי מאוד גדול כאשר נותנים אותה לביהמ"ש או ליועץ המשפטי. השאלה מה סביר או לא – העברתה לגורמים לא נבחרים היא העברת הסמכות למקום שאין בו אחריות ואין לכך הצדקה.

אני מציע שינוי לנוסח במובן הזה שיהיה כתוב שהסבירות של החלטות של נבחרי ציבור – הביקורת עליהן תהיה נתונה לכנסת. יכול להיות שההשלכה שנבוא ונגיד שסבירות נתונה לכנסת, שמקרים מסוימים שבהם ההחלטה תתקבל בתקופת ממשלת מעבר – הסעד של קיום דיון בכנסת שיכול להיות שהיה חשוב לעשותו סביב סוגיית הסכם הגז לדוגמא – זהו סעד לגיטימי. האמירה צריכה להיות שהסבירות ככלל נתונה לכנסת, כי מי שמבקר את נבחרי הציבור במדינת ישראל זהו הציבור ונבחריו.

לגבי אצילת ונטילת סמכויות – אם שר או ממשלה כולה בחרו ליטול סמכות או לקבל החלטה שבשגרה נמצאת בידי פקיד ציבור – זו הוכחה הטובה ביותר שהשר או הממשלה רואים בכך החלטה של מדיניות. האם ההחלטה הזו שלהם סבירה או לא וביקורת על סבירות החלטתם של נבחרי הציבור צריכה להיות כאמור נתונה לכנסת. אני סבור שפיקוח פרלמנטרי הוא כלי גם יותר נכון וגם יותר אפקטיבי. כאשר חלק מהדוגמאות הבולטות לסבירות או אי סבירות עוסקות בסוגיות בהן היועמ"ש עצמו, למשל, החליט שהאדם הראוי למינוי הוא עו"ד מומי למברגר, אז אני חושב שביקורת הסבירות של החלטתו בנושא, כשהפעיל שוב ושוב סבירות בנושאים מדיניים במובהק – איזו חקיקה מקדמים ואיזו לא, זוהי רק הוכחה לכך שעילת הסבירות שהחלה במשפט האנגלי הפכה באופן חריג למקום שבו אנו לא חיים בשלטון החוק אלא בשלטון המשפטנים הפוסקים בשאלת הסבירות".