יוכבד ליפשיץ ששוחררה אתמול מהשבי קיימה מסיבת עיתונאים באיכילוב.

בפתח דבריה אמרה: "שלום לכולם, קוראים לי יוכבד ליפשיץ, ילידת 1938, ילידת הארץ. אני מודה לכם שבאתם לשמוע את הטרגדיה שלי ושל כל חבריי. היה קשה ונקווה לעבור את זה. לומר לכם את האמת, עברתי תופת שלא חשבנו ולא ידענו שנגיע למצב הזה. הם השתוללו אצלנו בקיבוץ. אותי חטפו. השכיבו אותי על אופנוע, על הצד, וטסו איתי בשדות החרושים לכיוון חרבת חזעה.

. (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"הם פוצצו את הגדר, גדר אלקטרונית מיוחדת שבנו בשניים וחצי מיליארד דולר והיא לא עזרה כלום, והמונים הסתערו על הבתים שלנו. היכו אנשים, חלק הם חטפו כמוני, לא היה הבדל אם יחטפו קשישים או צעירים וזה היה מהלך מאוד כואב. אחר כך הם הביאו אותנו לפתח של מנהרות. בדרך כששכבתי על אופנוע, שכבתי על הצד, השבאב בדרך היכו אותי במקלות והורידו לי את השעון. לא שברו את הצלעות אבל הכאיבו לאזור הזה מאוד וזה הקשה לי מאוד על הנשימה".

על פי תיאורה של ליפשיץ אנשי החמאס דאגו לה ולחבריה לכל מחסורם. "כשהגענו לשם הם אמרו שהם אנשים שמאמינים בקוראן והם לא יעשו לנו רע אלא יתנו לנו את אותם התנאים שיש להם בתוך המנהרות. התחלנו ללכת במנהרות, איפה שהאדמה לחה ויש לחות כל הזמן, והגענו לאולם גדול, שם התרכזנו 25 איש. אחרי איזה שעתיים הם הפרידו מהקיבוץ שלי, קיבוץ ניר עוז, חמישה (אנשים) ואת אותם החמישה שמו בחדר לחוד.

"היו צמודים אלינו משמר שלהם וחובש והגיע גם רופא ודאג שישלחו לנו פחות או יותר את אותם הכדורים, כדורי בריאות. וככה שכבנו שם על מזרונים. הם מאוד דאגו לצד הסניטרי, שלא נחלה להם חס וחלילה והיה לנו רופא צמוד שבא כל יומיים–שלושה לראות מה קורה איתנו, והחובש לקח על עצמו את האחריות ודאג להביא תרופות, ואם לא היו תרופות אז הביאו תרופות מקבילות".

כעוד חיזוק לטיפול המסור שקיבלו מחמאס סיפרה ליפשיץ: "היה איתנו בחור שעף מהאופנוע, והוא היה פצוע – ידיים, רגליים – היה רחמנות לראות אותו. ישב הפרמדיק כל יום שעה–שעה וחצי, ריפא אותו. הביא אותו למצב יותר טוב. הרופא שלח סוג של אנטיביוטיקה – אחרי חמישה ימים לא הייתה הטבה, החליפו אנטיביוטיקה והעסק התחיל להסתדר אצלו".

"אנחנו היינו חמישה (אנשים) וכאילו לכל אחד היה מישהו ששמר עליו. היחס אלינו היה טוב. הם דאגו לכל הפרטים. הם דאגו שיהיה לנו הכול. הם ניקו את השירותים. נתנו חיטוי, שלא תהיה בעיה של מחלות, כי בסך הכול הל פחדו ממגפה. הם ניסו (לשוחח איתנו) אבל אמרנו להם בלי פוליטיקה. אנחנו לא עונים להם אבל הם דיברו על כל מיני דברים. הם היו מאוד ידידותיים אלינו.
"אכלנו את אותו האוכל שהם אכלו – פיתוח עם גבינה לבנה, מותכת, זו הייתה ארוחה ליום שלם".

בסוף דבריה ליפשיץ גם תקפה את רשויות המדינה. לדבריה "חוסר הידיעה בצה"ל ושב"כ מאוד פגע בנו ואנחנו היינו השעיר לעזאזל של השלטון. הם הזהירו אותנו שלושה שבועות לפני זה. עשו לנו בית ספר – המונים מגיעים לכביש ושלחו בלונים עם אש כדי שישרפו לנו את השדות וצה"ל לא התייחס לזה ברצינות ופתאום בשבת בבוקר, כשהכול שקט, הייתה הפגזה קשה על היישובים, ההמונים פרצו, פוצצו את הגדר היקרה, הענקית, הם פתחו שערים של הקיבוץ ונכנסו בהמונים. זה היה קטע מאוד לא נעים וקשה מאוד. גם בזיכרון יש לי כל הזמן את התמונות של מה שקורה".