החטופה המשוחררת מייה שם העניקה הערב שני ריאיונות מקיפים בחדשות 12 וחדשות 13, בהם סיפרה מפורטות על התקופה בשבי, שיתפה בתחושות הקשות לאחר שהשאירה חטופים אחרים מאחור, וקבעה: "אין בעזה אזרח אחד תמים".

בהמשך הריאיון סיפרה כי לאחר ששוחררה ועברה כמה ניתוחים היא חוותה התקף אפילפסיה ראשון בחייה, שככל הנראה התפרצה בעקבות הטראומה הנפשית והפיזית שעברה.

"בנובה הייתי עם תחושות מועקה מאוד כבדות, כאילו משהו הולך לקרות ולא הצלחתי ליהנות. בצידי הכביש חיכו לנו שני טנדרים עם מחבלים ומיד התחילו לירות לנו על החלונות. עבר טנדר עם מחבלים הסתכל עליי אחד החמאסניקים וירה לי ביד מטווח מאוד קטן ופגע במרפק. צעקתי 'אין לי יד'. אמרתי שמע ישראל, לא רציתי למות".

"האש הלכה והתקרבה אליי, וזו הייתה החלטה של רגע – או ללכת איתו ומה שיהיה יהיה או להישאר ולמות. המחבל התחיל לגעת בי בחלק העליון של הגוף, בזמן שאני מחזיקה את היד וכולי דם. צרחתי בטירוף. משום מקום בא רכב עם ארבעה מחבלים, אחד מהם משך אותי מהשיער, הכניס אותי לרכב, הוריד לי את הראש – ונסענו לעזה".

"הגענו לעזה, הוציאו אותי מהשיער מהרכב זרקו אותי לחדר אחורי, מתחו לי את היד על חתיכת פלסטיק וככה הייתי שלושה ימים. אחר כך אמרו לי 'תתלבשי', וישר לחדר ניתוח בלי משככי כאבים, בלי כלום. המנתח אמר לי 'את לא תחזרי בחיים הביתה'.

"אני נמצאת בחדר פיצי, רק אני ומחבל שמסתכל עליי 24/7. יש פחד להיאנס, יש פחד שייקח את הנשק וידפוק לך כדור בראש. החדר היה סגור, היו זורקים לי אוכל פעם ביום. הילדים מסתכלים לתוך החדר וצוחקים עליי. מסתכלים עלייך כאילו את חיה. מפחדת כל רגע כאילו יקרה משהו.

"המחבל לא נגע בי מהסיבה הפשוטה שאשתו הייתה בדירה מחוץ לחדר. אשתו לא יכלה לסבול את העובדה שאני נמצאת איתו לבד בחדר. היא הייתה נכנסת פעם בכמה ימים, מדברת איתו ומביאה לו קפה, תה – ולי כלום. היו ימים שהיא לא הייתה נותנת לי לאכול.

"הייתה פעם אחת שנחנקתי מבכי, הוא מסתכל עליי ואומר לי 'חאלס, או שאני שולח אותך למנהרה'. אני מכניסה לעצמי לראש 'תישארי חזקה'. יש מחשבות על אמא, מה היא עוברת עכשיו ואבא וכולם, ויש מחשבות על תאילנד. איך אני יוצאת מפה וטסה איתה בטן וגב".

"יום אחרי הניתוח צילמו את הסרטון. לא הבנתי. למה עושים לי סרטון? מה קורה פה? מה אני גלעד שליט? אולי אני הולכת להשאר פה עכשיו שנים – מפחיד מאוד.

"הייתה פעם אחת שהוא התחרפן והתחיל לבכות, לקח את הקלצ'ניקוב ושאלתי אותו מה קרה, הוא ענה ששני חברים שלו מתו מההפצצות בעזה. שיחקתי אותה כאילו אני כואבת את כאבו. בלב שלי הייתי מבסוטה רצח.

"לא ראיתי אור יום 54 ימים. הגוף שלי לא זז, היה לי קשה ללכת, הרגליים שלי רעדו. מקלחת אפילו לא הייתה. גם אי אפשר לישון כשחאמסניק בוהה בך. שמעתי הפצצות מטורפות כל הזמן. היו כמה ימים שלא הצלחתי לשמוע. לא פחדתי לרגע מההפצצות, זה עשה לי טוב. אמרתי 'יש פה משהו'.

"פעם אחת עברנו לבית עם עוד שלושה חמאסניקים. כולם ישבו חמושים עם כיסוי על הפנים. פחדתי פחד מוות. שאלתי אותם אם הם רעבים. שלחתי אחד מהם לשוק, אמרתי לו שיביא כמה מצרכים ועשיתי להם תבשיל 'טבחה'. הקללתי את הסיטואציה. זה או להכין להם אוכל – או להירצח או להיאנס".

"כשפגשתי חטופים אחרים הם היו שבר כלי ממש. זו רולטה רוסית. חלק משתחררים וחלק נשארים, זה הדבר הכי קשה בעולם. בכיתי והתנצלתי שאני משתחררת, אמרתי סליחה, סליחה, סליחה. הם קמו לחבק אותי. התחננו 'מייה, בבקשה תעשי בלגן. שלא יישכחו אותנו'. התנצלתי על זה שאני יוצאת, אמרתי להם 'אתם תצאו, אני מבטיחה'".

"אין שם בעזה אזרח אחד תמים – זה לא קיים. רק כשראיתי רכב של צה"ל יצאה לי אנחה של 'יואו יצאתי משם, מהסיוט הזה'".

בחדשות 13 סיפרה מייה כי היא "עברה שואה", וסיפרה כי הרגע בו השאירה חטופים אחרים מאחור לא יוצא לה מהראש. "לא באמת חזרתי, הפצע עוד פתוח כי אני יודעת מה הם עוברים שם, זה לא עוזב אותי", סיפרה.