יובל ארד, שעקבותיו של אביה, נווט הקרב רון ארד, אבדו לאחר שנפל בשבי, קוראת לממשלה להגיע לעסקה, שבמסגרתה ישוחררו החטופים –
המשפחות מחכות, אומרים להם "עוד קצת לחץ צבאי ונהיה במקום טוב יותר להחזיר אותם", או "אל תדברו עם התקשורת כי זה משפיע על המו"מ" או "אנחנו עושים הכול, גם אנחנו רוצים אותם בבית".
גם לנו אמרו "כולם חוזרים, ראיתם את הטייסים ממלחמת יום כיפור". גם לנו אמרו "אנחנו עושים הכול". גם לנו אמרו "סבלנות". גם אנחנו ספרנו ימים, לילות, שבועות, חודשים ושנים. וגם אנחנו התחננו לצלב האדום, וגם אנחנו טסנו לרחבי העולם להיפגש עם בכירים בינלאומיים כדי שיפעילו לחץ. והיו סרטים צהובים ובלונים כחולים, סרטונים להעלאת המודעות, ראיונות לתקשורת ובקשות לעזרה. ולכן אני כותבת את הדברים האלה. כי לא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה מול העיניים שלי, נראה שמסרבים ללמוד מההיסטוריה – ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.
כדי להחזיר את החטופים הביתה, מקבלי ההחלטות, הממשלה והעומד בראשה, צריכים לקבל החלטות קשות. צריך לשאת ולתת עם ארגון טרור רצחני, ובעיקר לתת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו